מופע השקת אלבום "ואם פרידה" לדיקלה דורי, חמישי, 08.01.2015, רדינג 3, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
כאשר קיבלתי לידי לראשונה את אלבומה החדש של הזמרת דיקלה "ואם פרידה" והאזנתי לו, המחשבה הראשונה שלי הייתה כי בערב בו תחגוג דיקלה את השקתו אעמוד מול הבמה ואבקש שכל הקהל יישאר מאחור רחוק רחוק על מנת שאוכל לחוש אווירה אינטימית כאילו והיא שרה רק עבורי, כל כך חזק הועברו התחושות שדיקלה יצקה אל שורות ומנגינות שיריה החדשים, רגש, עוצמה, רומנטיקה, סערה, אלו המילים העולות מיד בעקבות השירים.
אלבומה החדש של דיקלה "ואם פרידה" כולל עשרה שירים שאת רובם כתבה דיקלה ואף הלחינה בהפקתו המוזיקלית של עידו אוחיון, בין השירים נכלל גם ביצוע מחודש לשיר Here Comes The Rain Again של אני לנוקס והיוריתמיקס, אולם פרשנותה של דיקלה מכניסה לשיר את הרגשות האמיתיים וטעמים ערביים מזרחיים כפי שעולה מכל שיריה, לא ימתיכוני, לא דיסקו מזרחי, מוזיקה ערבית קלאסית בשפה העברית, אלבום העוסק ברגשות, אהבה, נטישה ותקווה, מצוין!
החלום התגשם כמעט במלואו כאשר אמש, ליל סערה נוסף שהחזיר אותי לנקודת המפגש בין הים הסוער ונחל הירקון, בנמל תל אביב, נערך מופע ההשקה החגיגי לאלבום החדש שעמד בסימן יום הולדתה ה- 42 במועדון רדינג 3 אשר היה מלא לחלוטין, בבחינת סולד אאוט, התיישבתי מול הבמה במרחק הושטת יד ובהמשך שכחלק מהקהל הצעיר קם ממקומותיו וביקש להצטופף מול הבמה כדי לשיר מלהיטיה, דאגתי להיות הראשון מול הבמה ממש מתחת לעמוד המיקרופון.
בניגוד לסערת החורף שהשתוללה בחוץ, החום בתוך המועדון היה מאוד אנושי, אמנם המופע לא היה שלי פרטי, מאות המעריצים והמעריצות שמלאו את המועדון, אלו שהכירו את כל השירים, החדשים והישנים, אלו ששרו בגרון ניחר יחד עם דיקלה, נופפו בידיהם והרעיפו אהבה…
כי דיקלה אכן היא מעבר להארד קור המזרחי, הערביות העסיסית הנוטפת משירתה, אופן הגיית המילים וניגון קולה, נמצאת בליגה אחת יותר גבוה מהז'אנר הימתיכוני המקובל, בלי הסלסול של הגיטרה החשמלית ויותר דגש במבני המקצבים, חלקי המעברים ומנגינות המלוות, יוצקים ערביות אמיתית כשפה תרבותית שמעבר לפופוליזם בעל המכנה הרחב שאינו תמיד ברומו של עולם.
הערב, בניגוד למקובל במופעי השקה חגיגיים, נערך ללא אורחים, האמת דיקלה, בחליפה לבנה נוסח ריהאנה, אשר לאחר שיר או שניים הספיקה לפשוט ולהשיל את חלקה העליון ולהישאר בגופיה מוזהבת, לא הייתה זקוקה לאורחים כדי להחזיק את הערב, מלווה בהרכב הנגנים שכלל את יפתח שחף בגיטרות, אברי בורוכוב בקונטרבס וגיטרת בס, אוריאל ויינברגר בקלידים, אקורדיון וכלי נשיפה ורועי חלד על התופים הגישו, בהפקתם המוזיקלית של ליאור טבת ואורי אבני, מופע שכלל קרוב לעשרים שירים, הן מהאלבום החדש, הן מאלבומיה הקודמים והן שירים שכתבה והלחינה עבור אחרים שהפכו בעצמם ללהיטים כ"מונו" לשלומי סרנגה, "תחזרי" לשרית חדד ועוד, מופע שסחף את הקהל שאמנם חלקו ישב ספון סביב הכסאות אך רבים מאוד נעמדו בשולי האולם, חלקם אף במרכזו ונטלו חלק בקריאת מילות השירים לצד שירתה של דיקלה שאף ליוותה עצמה בצעדי ריקוד מוגזמים ותיאטרליים, האדרנלין שפעפע בעורקי הקהל המעריץ, מבוגרים, צעירים, נשים, גברים השתחרר לחלוטין למעין חפלת ריקוד ושירה רק לקראת סופו של הערב כאשר דיקלה בצעה את פרשנותה החושנית והשורשית כל כך לשיר שהגיע היישר משנות השמונים כאשר היוריתמיקס ואנני לנוקס היו בצמרת הלהיטים עם " here comes the rain again", ביצוע טוטאלי ועמוס ברגשות מתפרצים עם כל שאגת קרב מפיה של דיקלה.
ואני, האמת, שלמרות כל הקהל הרב, חשתי את האינטימיות העמוקה בשירתה של דיקלה, היא אוספת ערימות של רגש, יוצקת אותם אל תוכה ונותנת להם להתפרץ בעוצמה אדירה החודרת את כל שכבות המגן, נוגעת בנימים, מרטיטה חושים, כל כולה מסורה ומתמסרת למחשבות המתרוצצות בין מילות שיריה, קולה העמוק והעשן קמעה מצליח לפגוע בלב ובנשמה, כן אני יודע שאני נשמע כעת פואטי בשקל, אך את התחושות מהמגע הישיר ללא מתווכים הן העושות את דיקלה על כשרונה המוזיקלי הרב לאחת היוצרות מבצעות היותר ראויות לכבוד והערכה כאן, בשלולית הקטנה שבשיפולי אגן הים התיכון.
בקטנה – היום בצהריים עורכת דיקלה מופע נוסף ברדינג, לכל אלו שלא הצליחו ולא הספיקו, הייתי חוזר כעת בשמחה לפינה הזו בנמל תל אביב בואכה נחל הירקון…
ליין אפ: שבע בערב, די לי, בוקר טוב, מנגינות, רומנטיקה, ואם פרידה, משוגעת, בטח התגעגעת אלי, חולת אהבה, געגועים, תחזרי, מונו, טוב, תראי, here comes the rain again, love is everything, בסמה. הדרן: אין עוד אהבה כזאת, אהבה מוסיקה.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – שילי אראל
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – יובל אראל
וידאו
2 תגובות