ראשי > עצמאי בשטח > שפנים מהקופסא…

שפנים מהקופסא…

מופע מחווה לציון חצי יובל לאלבום השני של רמי פורטיס "סיפורים מהקופסא", לילי פרנקו ואורחים – עמי שלו, מירב פלדמן, אליוט, רועי פרייליך,  הראל סלוצקי ועופר דומינגז, אוזן בר, חמישי לילה, חופר, מלקט, עורך ומפרסם – יובל אראל.

פורטיס בקופסא. צילום: יובל אראל

פורטיס בקופסא. צילום: יובל אראל

חפירה מקדימה (בדרך כלל מבוצעת בחול ים לח עם כף פלסטיק ורודה שנגנבה מאיזה ילד) – על רמי פורטיס הכברתי במילים וסיפורים, מהסוג שיוצרי הסרטים פורסט גאמפ או זליג היו גאים בי, האמת גם קוואמי עם השיר שלו "מאבד את הקצה", ולא כי גנבתי מהם מילים, משפטים או רעיונות, אני פשוט הייתי שם, כשנדלק הניצוץ, חלק גדול מההיסטוריה הזו נרשם כאן. אני גם מתכוון לחגוג את יום הולדתי הקרוב החודש, בסוג של מספר עשרוני עגלגל באופן מסויים (אני חלש בחשבון) במועדון בארבי בתל אביב, ממש מול הבמה, קרוב קרוב, לראות את רמי פורטיס במופע נוסף בסדרת החבר אני ורמי הולגרמי.

אבל הפוסט הזה בכלל בא לעסוק בעניינים אחרים, בשבוע החולף התקיים לו ערב מחווה, הערבים האלו מהסוג שבזמנו הביאוני עד מועדון אוזןבר וחשפו בפני את הסצנה המופלאה הזו שנקראת "אינדי שמינדי", ואני בכלל כבר יצאתי מהאווירה הזו ומהחוויה הזו של ערבי מחווה, התפנקתי, אני דורש השקות, שירים, קליפים, אלבומים, אפילו קטנים, אי.פי. העיקר שיהיו חגיגיים. אולם משהו באיוונט הזה שבמסגרתו התארחו חברי להקת לילי פרנקו עם שורה של אורחים על בימת האוזןבר לביצוע מלא של האלבום "סיפורים מהקופסא, כן צבט לי היכן שהוא, אולי כי אכן עברו כל כך הרבה שנים מאז שהושק בתצורת תקליט וויניל וקלטת אאודיו, אולי בגלל יום ההולדת הקרב, או אולי בכלל בגלל השתתפותו של רמי פורטיס בתוכנית הריאליטי לאיתור זמרים חדשים "אקס פאקטור". אינני יודע מהו הגורם העיקרי.

אליוט, פורטיס, קופסא. צילום: דפנה טלמון

אליוט, פורטיס, קופסא. צילום: דפנה טלמון

כך הגדירו באוזן את האיוונט המדובר ואני מצטרף לכל מילה שנכתבה שם – "אלבומו המופתי של רמי פורטיס יחגוג באוקטובר 25 שנה לצאתו. לרגל ההיסטוריה המתחדשת, חברו האוזן השלישית ואוזןבר למבחר אמנים והרכבים להביע תודה צנועה ומתבקשת למוזיקאי הנדיר ולאותה יצירה אלמותית, אחת ויחידה, שרקחו פורטיס וסחרוף בשלהי שנות ה-80. ישנם לא מעט אלבומים שהיוו אבן דרך ברוק בישראל, אבל 'סיפורים' היווה מעין צומת דרכים משמעותית-מכושפת, שהכל התנקז אליה, נבע מתוכה והתפצל ממנה.

פורטיס, בטקסטים עתירי השראה והזיה, וברי סחרוף (ביחד עם פורטיס) במלודיות מרקיעות שחקים, ספק מלטפות, ספק מרסקות, זיקקו באורך פלא את מינמל קומפקט לכדי יצירה עברית חפה מגינונים, מקורית ורבת רבדים, נגועה ברוק מטאלי אירופי קודר אך באותה נשימה אוורירית, רעננה ומלבבת.

היסודות למהפכת הרוק של תחילת ה-90 הונחו. האדמה עובדה ונזרעה לקראת בוא המבול שעתיד לשטוף את הלוגוס ושינקין. רמי פורטיס ביסס עצמו כמוזיקאי מגוון, מרדן, פורץ גבולות, שקירב בבת אחת את השוליים אל המרכז והחדיר בה איכות צרופה. ולצידו, בצילו, ברקע הדברים, עלה ופרח הגיטריסט של מינמל, המוח מאחורי הצלילים, ברי סחרוף.

קשה לדמיין את התפתחות המוזיקה (הרוק, פופ, אלקטרו נויז) בארץ לולא לידתו של 'סיפורים מהקופסא', אשר השפעתו נשמעת למרחוק, מעל כל ביט, מתחת כל פריטה, מעל או מתחת לכסא של ז'אן ז'אק גולדברג."

עירא, עמי, פורטיסים, קופסא. צילום: דפנה טלמון

עירא, עמי, פורטיסים, קופסא. צילום: דפנה טלמון

אבל קדמו לכך, לערב המסויים הזה כמה אמירות שנאמרו בחלל הרשת, ואפתח במילותיו של אייל פדר, חבר ועמית, גם שכן בבלוגוספירה, מילים שאמר וציטוטים שהביא לקראת האיוונט, אותם קראתי והנהנתי בראשי אחרי כל מילה, והיו שם הרבה – "הרבה מילים נכתבו על רמי פורטיס. אמרו עליו שהוא הביא את השוליים למרכז, שהוא בישר את מהפכת הרוק בשנות ה-90, שהוא מרדן, אנטי-מערכתי ואנטי ממסדי חסר תקנה ועוד ועוד. אבל השבוע קרה משהו מאוד מעניין. עלה הפרק הראשון של התוכנית X-Factor בישראל, בה רמי פורטיס תפס את כיסא השופט יחד עם משה פרץ, שירי מימון ועברי לידר.

השילוב הזה, החיכוך, בין מי שהוא סמל כה משמעותי, מנהיג אפילו, של עולם מוזיקת השוליים, לבין אחד ה-סמלים של המוזיקה המסחרית והמיינסטרים – תוכנית ריאליטי כשרונות, היווה מפגש מרתק. והמפגש הזה אכן עורר דיון. נתקלתי השבוע בשני סטטוסים שתיארו דעות נוגדות ומסקרנות.

הסטטוס הראשון, של משתמשת בשם Dalia Kats אמר את מה שאני ציפיתי לשמוע מרבים: "עצוב היה לראות אותך היום על מסך הטלביזיה שלי. גם אותך ערוץ 2 הצליח לקנות. איפה פורטיס הנועז, המשוגע, האנרכיסט ופורץ הדרך? איפה פורטיס שמציב לכולם מראה מול הפרצוף? ובלי להזכיר את סחרוף, זה היה כל כך הזוי. מה נאמר, הקפיטליזם החזירי הזה מצליח להרוס את הנשמה של כולם. באמת עצוב.

אפילו שזה טוב

כמה שזה רע

מסך הטלויזיה הנורא. "

הביקורת שהיא מעבירה היא המסר שציפיתי שיהיה הנפוץ ביותר.  אינדי, כמו תרבויות נגד רבות אחרות, מגדיר את עצמו בצורה "לעומתית", כלומר כנגד תרבות אחרת – מיינסטרים במקרה הזה. ככזה, הוא בדרך כלל בז בצורה בוטה לכל הסמלים שלה, ורואה בהם סממנים למהות, למקור ההתנגדות, ומנסה להדגיש את השוני שלו מהם. החיבור של גורם אייקוני בסצינת השוליים המקומית עם תוכנית כמו אקס פקטור – המסמלת את הלב של המינסטרים – ריאליטי, חיפוש כשרונות, ערוץ 2 בפריים טיים ומוזיקת מיינסטרים – יוצרת אצל רבים מחובבי הז'אנר דיסוננס כל כך חזק, שהתגובה הסבירה אליו היא התנגדות. איך יכול להיות? פורטיס? שלנו? זה שצעק כמו משוגע וצעק נגד הטלויזיה ב"רד מעל מסך הטלויזיה שלי"? איך זה יכול להיות?

כולנו פורטיס בקופסא. צילום: עדי טלמון

כולנו פורטיס בקופסא. צילום: עדי טלמון

אבל אז הגיע גם הסטטוס השני, של Naama Gold (מפיקת הפסטיבל "סוכת חלל" ועוד דברים רבים וטובים אחרים) שאמר כך: "אתמול פעם ראשונה שראיתי את האליל הישראלי שלי (כן אליל) Rami Fortis מופיע בתוכנית ריאלטי, לא ידעתי כל כך מה יהיה ובתור מישהי שהולכת להופעות שלו כמעט כל חודש כבר 9 שנים ועם כל ההשפעה העצומה של היצירה שלו על חיי , התחילו לעלות בי רגשות מעורבים וכל מיני מחשבות ותהיות דרמתיות כמו.. האם זה הקץ לילדות? האם ערוץ 2 יצליח לגנוב את נשמתו של פורטיס לעד? האם ויתרתי יכנסו לעונה הבאה של האח הגדול?? ואז, אחרי שראיתי אותו, מבריז שלא בכוונה לסיימון קאוול הנאד נפוח, על חשבון סיבוב בלונדון ואחרי הביקורת הכל כך נוקבת, אנושית ואמיתית שהוא נתן לחיליק ההזוי…פשוט הבנתי, סוף סוף פורטיס זוכה להכרה שמגיעה לו! יש כל כך הרבה אנשים שלא יודעים מי הוא, דור שלם של ילדים שחוץ מריהאנה ואייל גולן לא מכירים ולא מנסים להכיר כלום..המסקנה הזו הגיעה במיוחד אחרי שקראתי טוקבקים מטומטמים כמו "איזה מהממת שירי, ומשה פרץ החתיך!! רק מי זה הזקן ההזוי הזה?".. עכשיו, כמובן שאני לא מאחלת לו קהל שלא מבין יצירה מה היא וגם לא מנסה ומהצד השני הכל מתחיל בחינוך ואנחנו נמצאים בחרא של תקופה מוזיקלית מבחינה עולמית כך שהילדים האלה לא ממש בוחרים מה לשמוע..זה פשוט מה שנכנס להם מגיל קטן למוח ומבחינתם זו מוזיקה, הרבה כפיים, הרבה שמחה ושום דבר מעבר ועכשיו הרבה מאותם ילדים אשכרה יכנסו ליו טיוב, יטרחו להבין מי זה ה"זקן ההזוי הזה" ואולי אפילו יעופו עליו..כי איך אפשר שלא?! בקיצור, פורטיס ישאר פורטיס No matter what! והתפקיד של השופט תפור עליו בול, יותר מכל שכירי החרב שראיתי עד היום. 11/11 פורטיס בבארבי ולא אני לא יחצנית פשוט כדאי שתדעו. וזה היה הסטטוס הכי ארוך שכתבתי אי פעם אבל היה שווה רווח. פוווווווו.. יאללה ביי"

העמדה של נעמה, שזכתה להרבה תמיכה, היא על פניו עמדה מפתיעה. איך יכול להיות שמישהי שנמצאת עמוק בשוליים תשמח על החיבור עם תוכנית ריאליטי, משהו שנתפס ככל כך רדוד? אבל מעבר לנימוקים "החינוכיים" המעניינים שהיא נותנת בפוסט, אני חושב שיש אלמנט נוסף שהוא מאוד רלוונטי. במוזיקת שוליים יש מין פרדוקס לא פתור. מצד אחד, ברור שאמנים רוצים להיות מושמעים בכל מקום ושיהיה להם קהל גדול ככל האפשר – ככה הם מפיצים את האמנות שלהם בצורה הרחבה ביותר, מתפרנסים, וגם מרגישים מין שליחות מוסויימת של הבאת מוזיקה איכותית (בעיניהם) לציבור הרחב. מנגד, המשמעות של זה היא שבד"כ אתה כבר לא יכול להגדיר את עצמך כשוליים או כאינדי, תו תקן די משמעותי לאיכות ואיזשהי הזדהות חברתית-קליקתית-איכותית שהרבה אמנים שואפים אליה ומרגישים בה נוח. לדעתי, בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר שבירת חומות בין המיינסטרים למה שעד לאחרונה נתפס כשוליים. הסגנונות המוזיקליים מתערבבים, ההצלחה הכלכלית של אמנים משתנה ובכלליות קווי ההפרדה הולכים ונהיים פחות ברורים. זה מוביל לתופעות מעניינות מאוד (כמו שחיקת מעמד הבינים של האינדי) אבל זה גם, ובעיקר מעשה שהוא "אינדי" בלבבו – כי הוא משנה את הפרדיגמות שלנו על סצינות וז'אנרים מוזיקליים, ופותח עולמות חדשים בפני קהלים חדשים.

אני חושב שלא בכדי פורטיס הוא סמל למהלך הזה. פורטיס היה מאז ומתמיד פורץ דרך, גם ביחסיו הדואלים עם סצינת השוליים ועם סצינת המיינסטרים. אחד הביטויים הטובים ביותר לכך הוא האלבום "סיפורים מהקופסא", שחוגג השבוע 25 שנה ליציאתו. אלבום המופת הזה, שהביא במובנים רבים בשורה חדשה למוזיקה הישראלית (ואחראי להטווית דרכו של הצמד פורטיסחרוף), הצליח להשתמש בכלים שהיו עמוק בשוליים, ולהנגיש מוצר שחדר למרכז. עם מכונות תופים, גיטרות אפלות, ובעיקר טקסטים עבריים משובחים, פורטיס ושותפיו יצרו אלבום שלא סתם נכנס לזכרון הקולקטיבי של הקהל.

מבחינתי, "שקיעתה של הזריחה" של הזריחה, מן המנון פוסט-אפוקליפטי שמתאר את עלייתו של סוף העולם מעל גיטרות עמוסות בריוורב ואפקטים, הוא אחד השירים המעצבים ביותר שלי כנער. אמנם לא הכרתי אותו בזמן שיצא (אני בכל זאת מבוגר מהאלבום רק בשנה), אבל שמעתי אותו לראשונה בגיל 15, והמשכתי לשמוע באובססיביות לתקופה לא קצרה. "הכל מתמוטט, נשאר רק חלום", כמו שפורטיס שר מעל סאונד הגיטרה שהיה כל כך חדש לי, היה שילוב של קריאה שרלוונטית לכל כך הרבה דורות של צעירים שגדלו בנשים האחרונות, עם ביקורת חברתית נוקבת על המדינה ומלחמות.

פרייליך, נוסבאום, פורטיסים בקופסא. צילום: דפנה טלמון

פרייליך, נוסבאום, פורטיסים בקופסא. צילום: דפנה טלמון

ואז הגיעה ההצטננות – מחלה נגיפית קלה ומידבקת של דרכי הנשימה העליונות (האף, הגרון, בית-הקול וקנה-הנשימה), הצטננות נמשכת כשבעה ימים בממוצע, ואילו שיעול עם כיח ו/או נזלת יכולים להימשך עד שלושה שבועות. הצטננות היא המחלה האנושית הנפוצה ביותר. בממוצע, שיעור ההידבקות של מבוגרים עומד על 2-4 הידבקויות בשנה, אז רבאק, או כושילאמא של ההצטננות, נשארתי בבית, לשמור על עצמי ולהגן על זרים מפני הדבקות.

ואני בין היתר חושב לעצמי, מה יהיה, אבל רציתי ללכת, לשמוע, לראות, להביא כמה מילים, והנה בדיוק בתזמון הנכון, דפנה טלמון, שהיא כבר בת בית כאן בבלוג, מעת לעת מביאה את חוויותיה במילים ותמונות מאיוונטי מוזיקה מעניינים עושה את דרכה לתל אביב, לאוזןבר, בליל חמישי, וכשחזרה לאחר המופע היא גם דאגה לשתף את רשמיה, כתמיד, במילים, בתמונות, אז מכאן והלאה רשות הדיבור לדפנה טלמון: 25 שנה לסיפורים מהקופסא, רבע מאה, ואני זוכרת את הימים ההם, אותה ילדה קטנה סוף תיכון, שכמו סוללת דוראסל, לא עצרה לרגע, כל הופעה נענעתי את הגולגולת עד חשש לשטף דם או שבירת מפרקת, ובכל זאת גם אני, גם פורטיס וגם סיפורים מהקופסא השתבחנו מאז.

ואז איוונט שמספר שבקרוב מופע מחווה, בהתחלה תליתי תקווה שהמופע ייערך יחד עם פורטיס, אני גם מעריכה שלפחות חצי מהקהל שהגיע בחמישי האחרון לאוזןבר חשב כמוני, והתבדה, והתבדיתי גם אני, ובאמת הקהל היה מעין חיבור ללא הלחמה, של היפסטרים חיוורים שלא נולדו כשסיפורים מהקופסא נולד, ובאמת המשפט הקודם היה מתנשא וזקן או זקן ומתנשא.

והחצי השני של הקהל היה של זקנים, כנראה בני גילי, שזוכרים היטב את התקליט, כל רצועה וסדר הופעתן על הויניל של אז.

המופע חיבר בין שני הקצוות לכדי יצירה שאמנם לא תשתווה למקור אבל בהחלט קרצה לימים ההם.

האוזןבר היה טעון בחשמל שפורטיס מייצר, גם שלא בנוכחותו, ובימים של ויכוח האם הוא התמסחר

או לא, דווקא ציפיתי שיכתת רגליו ויופיע, לפחות בהדרן, ומשלא הופיע, לי לא נותרה ברירה אלא לעלות ולתת את ההדרן בעצמי

ג'נגו, שהכי "מקורב" לפורטיס ואף ניגן עימו, הקריא סטייטמנט ששלח פורטיס למעריציו מהאייפון שלו, בסיומו צעקתי "פורטיס מהוגן" שהתכתב בציניות עם "פורטיס משוגע" הקרוב. ואולי באמת היה ערב משובח עם קריצה לפעם, אבל בלי פעם, קצת ללכת עם ולהרגיש בלי או ההפך.

לילי פרנקו נכנסו לנעליים גדלות וצלחו את המסע, האורחים שהם בחרו גם הם דילגו יחד איתם את המסע, והפרקשניסט הו הו הוא המשוגע האמיתי של המופע..

נותר לי להמתין ל-50 שנה לפלונטר.

אז עד כאן דפנה, והערה קטנה לקינוח, האמת, אני לא ממש צופה בתוכניות טלוויזיה מסוג ריאליטי זמרים\ות, את אקס פאקטור ראיתי כבר פעמיים, עוקב אחר הפרקים, ולו לפחות לראות את היחס שמגלה רמי פורטיס לאותם אנשים שמבקשים לפרוץ לתודעה, להגשים חלום, להדליק ניצוצות…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

הנה האלבום, כפי שהועלה למחנה הלהקות

והנה הקלטה נדירה, סמוכה מאוד לזמן השקתו

  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: