ראשי > עצמאי בשטח > מה שהיה בנגב – אינדינגב

מה שהיה בנגב – אינדינגב

רשמים, מראות וקולות מפסטיבל אינדי נגב, אוקטובר 2014, מצפה גבולות, פוסט אורחת – דפנה טלמון.

כל הילדים רוקדים. צילום: דפנה טלמון

כל הילדים רוקדים. צילום: דפנה טלמון

הבלוג בנגב? למה מי מת? חול בנעליים? אבנים קטנות מתחת לגב בשק שינה? תור לשירותים בבוקר? את חובותי האזרחי-צבאיות מלאתי במאה שעברה, בסיס צבאי שכוח אל בסוף סיני, שארם א שייך, נוף מדברי וים טורקיז. זה למה לא אורז תיק ונוסע לאינדינגב (האמת, אני רואה את כולם, כמעט, בתל אביב). לכן נשלחה  דפנה טלמון אל חולות הנגב כדי להביא את המראות והחוויות מהפסטיבל, רשות הדיבור לדפנה.

שפתיים באינדינגב. צילום: דפנה טלמון

שפתיים באינדינגב. צילום: דפנה טלמון

 

אינדינגב

חם לא היה לי. קר דווקא כן. אבק עיצב את שערי באופן מוקפד וחזרתי טעונה מוסיקלית למרכז הארץ. קרנבל צלילים וצבעים מדברי ובונוס מיוחד – אורח לילי – מר עכבר.

עבור עירוניים אדוקים, כאלה שלא יודעים שיש דרומה מיפו, אינדינגב הוא אחלה סיבה לאוורר עצמות, לעטות כובעים ונוצות ולשנע את ההיפי-גיקיות למדבר. עבורי המדבר הוא החצר האחורית של ילדותי, אז עלינו על האוטו, באיחור אופנתי, של יום (לא כל יום חברים משיקים סינגל ראשון בדרך לאלבום ראשון, בתל אביב) ויצאנו לדרך.

מיקה, כל השדה שלה. צילום: דפנה טלמון

מיקה, כל השדה שלה. צילום: דפנה טלמון

הקמנו אוהל מתחת ציליה, אי שם, לא קרוב מדי אבל גם לא רחוק מדי. אי של שקט בתוך המפגן המוזיקלי המרצד. התחמשתי במצלמה, כרטיס זיכרון גדול יותר מהזיכרון של עצמי, כובע רחב שוליים, חולצת פסים ושעטתי למשימה. אבל רגע, איך בוחרים? כשהיפר אקטיבית נתקלת ברשימה כזו, קודם כל היא חוטפת שוק ורוצה לחזור הביתה. איך לעזאזל בוחרים? התשובה פשוטה. בשביל זה יש חברים. ובמיוחד, רועי. במהלך החודשים האחרונים בהם עבדתי במרכז אמריקה, נשלח חברי רועי למשימה חשאית בלב סצינת האינדי. אין להקה, הרכב, טריו, מגה-בנד שהוא פספס. ויותר מזה, הוא גם מכיר את הטעם שלי, וככה רקח לי לו״ז בהתאמה אישית. הסדרתי מחדש את הנשימה.

גב מודעות, אינדינגב. צילום: דפנה טלמון

גב מודעות, אינדינגב. צילום: דפנה טלמון

בגלל הגעגועים העזים שלי, ידעתי שאני רוצה לראות בעיקר את מי שאני כבר אוהבת, לשמוע את החומרים החדשים, את ההרכבים והפרויקטים החדשים. אין כמו לחזור הביתה, המוזיקלי, על שלל גווניו. אז עשיתי מסע דילוגים בין במות בנעלי ספורט כמובן. לא נחתי רגע, טעמתי, האזנתי, כושפתי. ואלה הגיעו לראש המצעד שלי:

 

אחיות, החיים שלי…

לפני שעזבתי עוד קראו להן האחיות חיים. הפרויקט המוזיקלי שבחר בפינצטה תומר יוסף. איזו פינצטה מכויילת. קחו שלוש אחיות, שיש להן טונה כשרון, וקולות שלא מן העולם הזה. העמידו אותן יחד על במה אחת. גדולה, והיא תהיה קטנה מדי למידותיהן. א-וואה. לגמרי. גרוב תימני אורגינל. רק שלא הבנתי מילה. ובעצם, מוזיקה היא השפה באמת. והן דוברות אותה על בוריה. שוקלת לפתוח להקה מתחרה האחיות סיסטרז טלמון. אפרת, עדי, היכונו. תומר, קח אותנו גם.

תאיר, א-ווה, אהווה. צילום: דפנה טלמון

תאיר, א-ווה, אהווה. צילום: דפנה טלמון

 

דיוק טקסטואלי וזיק בעיניים

אלון עדר, רק מלראות את הזיק בעיניים מעל רעמת השיער המחוייכת כל היום משתפר. הטקסטים שלו והלחנים, הכל כה מדויק. והקול כה נדיר. ובתוך כל אלה, הוא תמיד משדר שילוב של שלווה וענווה, ומשרה עלי שקט מוזר ושמחה. מה שכן, הוא חצה את המדינה כולה כמעט בשביל לגרום לכל כך הרבה אנשים לחייך בצהרים. אז אם פספסתם אותו שם, ובא לכם ליהנות מהתחכום, הרגישות והניואנסים הקטנים, תפסו אותו בקרוב באוזןבר.

אלון עדר, אינדינגב. צילום: דפנה טלמון

אלון עדר, אינדינגב. צילום: דפנה טלמון

 

היום בו אייל תלמודי למד לעוף

אייל תלמודי ורועי חן תכננו לעשות אלבום של מאלוקס – דואט סקסופון תופים בהפקת ריג'ויסר. אז הם נכנסו לאולפן והקליטו 11 טרקים. עד כאן נשמע כמו סיפור רגיל. אלא שאז הם הביאו חברים וספונטניות. שי צברי, קרן דוניץ, מאיה דוניץ ומיס רד (3421) הגיעו והתחברו. ומכל זה יצא להם האלבום ״Saved my eyes from tears". את הפסטיבל הזה הם הביאו איתם לפסטיבל. חגיגה של אורחים עלו וירדו מהבמה אירחו והתארחו. כמו משפחה ענקית, עם קצב ושפה משלה, שיצרה איזה צבע חדש על הבמה. בסיום ההופעה נותרו על הבמה רועי ותלמודי שהיה טעון בכל האנרגיה והפסיכדלייה שהשתלטה עד רגע קודם על הבמה. ואת כל האנרגיה הזו תיעל לקפיצות ונשיפות לגבהים חדשים, והקהל עף איתו.

תלמודי עף. צילום: דפנה טלמון

תלמודי עף. צילום: דפנה טלמון

 

הופנטתי כבר בצהרים

את סטירת הלחי המצלצלת נתנו לי עוזי פיינרמן (רמירז) ורביד כחלני (ימן בלוז) הלא הם – Black Bruises. קחו בלוז, קאנטרי, רוק וגרוב. ערבבו טוב. הוסיפו את הנוכחות החייתית של כחלני על הבמה. את הצמות השובבות עם הכוריאוגרפיה. קחו את הנונשלנטיות של עוזי, את מראה הזיזיטופ עם הרוח המדברית שמנפנפת גם את שיערו צרוב השמש. ממול מקמו אלפי אנשים, מחייכים, צוהלים ורוקדים בתוך עננת אבק מדברי. שאמשיך בתיאורים? חפשו את ההופעה הבאה. אגב, אחותי, חידדה אחר כך את הנקודה. ״דפנה,״ היא אמרה, ״מצאת את אחיך האובד״. ובכן, שנינו בחולצת פסים, קוקו מגולגל מעל הראש, משקפיים עגולים שחורים ואנרגיה ללא סוף. הקהל עף עליהם והם על הקהל. ואני על כולם.

כחלני, רמירז, האלכימאים בפעולה. צילום: דפנה טלמון

כחלני, רמירז, האלכימאים בפעולה. צילום: דפנה טלמון

 

המנצח בין השניים. אחת שתיים שלוש

ואז אצתי רצתי ל – RPS surfers (גולשי אבן נייר ומספריים). באתי באמצע, הרוחות געשו אחרי איזה קראוד סרף. מה אגיד. מוזיקה איזי גואינג לצהריים. בנונשלט בלי נעליים. ועדיף עם גלשן. עוזי התארח בקטע האחרון, טוב גם הוא הגיע בריצה מבמה לבמה. כיאה לגולשים כיכבו בקהל, גלשנים, כדורי ים ומצלמות גו פרו. והיו גלים, אחלה גלים.

שלנדא, גולש בחולות. צילום: דפנה טלמון

שלנדא, גולש בחולות. צילום: דפנה טלמון

 

המכשף המוזיקלי

זו כבר ההופעה השניה שאני מצלמת בשבועיים האחרונים. הקהל נשבה כבר מזמן. ולא משנה מה רותם יגיד על הבמה הקהל ישאג. גם כשהיתה תקלה טכנית שבגללה ההופעה החלה ב-45 דקות איחור, הקהל עמד מחוייך, מחא כפיים והמתין בסבלנות. יש משהו מאד נעים ורגיש בהופעה, בשקט הנדיר של רותם ובשפה האישית של הלהקה. הקולות, הנגינה ואפילו שפת הגוף והתנועה על הבמה, מבעד לעשן יצרו תחושה כמעט מכושפת.

בר אור, סוכנות מלאכים. צילום: דפנה טלמון

בר אור, סוכנות מלאכים. צילום: דפנה טלמון

 

איך מתאמים חזרה לביג בנד?

טוב שמעו, אני די משוחדת. ניצן חורש חבר. את הלילה החלטתי להקדיש להרכב החדש (עבורי) שלו – ה-Cut out club. הם לא הגיעו להופעה בקוסטה ריקה, אז נאלצתי לחזור לארץ רק בשביל המופע מלא ההפתעות שלהם. ניצן רקח הרכב צבעוני שהפתיע אותי בכל רגע. כל אחד בהרכב הזה הביא צבע, שפה, סגנון ייחודי, קטע משלו. עפתי עליהם, למרות שהיה לי קשה להחליט על מי. נדמה לי שנדרשת לי עוד הופעה, כדי להצליח להבין מי נגד מי. ניצן עם כריזמת רוקנרול וקול עצום נתן מבחינתי את אקורד הסיום המושלם לערב. ומשם פרשתי לאוהל.

לא משנה מה, אי אפשר להספיק את כולם. לא משנה כמה רצתי מבמה לבמה, פספסתי.

קאט אאוט ניצן חורש. צילום: דפנה טלמון

קאט אאוט ניצן חורש. צילום: דפנה טלמון

 

תיאוריית התיירים מסמני ה-V

מכירים את התיירים, שמגיעים ליעד חדש עם רשימת ״קניות״, ומתחילים לרוץ כמוכי אמוק רק בשביל לסמן  V ליד אתרי החובה. לא משנה להם מה היה או איך היה, העיקר שהיה. אז אותו דבר פגשתי גם פה. כאלה שאמרו לי ״את חייבת לראות את..״, ״הפסדת את ..״, ״פספסת את…״, ״איך לא ראית את…״ ובכן חברים וחברות יקרים, התיאוריה על פיה אני מתנהלת הוא שלא הפסדתי כלום. מה שראיתי היה נהדר. בכל רגע נתון קורה משהו שלא נספיק להיות בו. אבל בכל רגע נתון קורה משהו שדווקא כן הספקנו להיות בו. ובכן החיים הם לא עניין של הספק, כי החדשות הרעות הן, שאני לא מכירה מישהו שהספיק הכל. ויותר מזה, גם זה שהיה הכי קרוב, מת. אז בחייאת ראבק, תהנו. המטרה היא להיות ולא לחשוב על מה הפסדתי במהלך הדרך, כי זה פשוט מתסכל נורא, כי בכל רגע נתון אנחנו מפסידים משהו, אבל גם מרוויחים.

אסף בן דוד, מר אינדינגב. צילום: דפנה טלמון

אסף בן דוד, מר אינדינגב. צילום: דפנה טלמון

אבל רק אחרי שצילמתי את כל מה שצילמתי התחיל החלק השני. מיון. לעזאזל. חברי רועי שברר את ההופעות, גם ברר איתי צילומים. ועל כך תודו לו. וגם אני. יאללה הולכת לנער את האבק.

הבלוג מודה לדפנה על המסע, החוויות, התיעוד והזכרונות.

לחצו לצפייה בגלריית התמונות שדפנה טלמון צילמה (ויש המון, כמה מאות…)

וידאו גולשים – צילום נבות גורן

 

 

  1. אוקטובר 26, 2014 בשעה 7:39 pm

    הילה רוח !!!!! ואו ועוד ואו .

    אהבתי

  1. אוגוסט 25, 2015 בשעה 9:57 am
  2. אוגוסט 30, 2016 בשעה 10:24 am

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: