ראשי > עצמאי בשטח > לילה עם פסנתר מזרחי

לילה עם פסנתר מזרחי

ערב מחאה תרבותית כנגד הדרה תרבותית ההופך למפגן מוזיקלי משובח במועדון החפלות התל אביבי, הרבה מזרחיים ואשכנזי אחד – יובל אראל המביא את המראות והקולות.

חיים איפרגן, מתחרות הריאליטי לפסטיבל המזרחי. צילום: שילי אראל

חיים איפרגן, מתחרות הריאליטי לפסטיבל המזרחי. צילום: שילי אראל

איך סטטוס כואב אחד ברשת הפייסבוק הופך תוך ימים ספורים לליין אפ של מוזיקאים ובמיוחד זמרים ימתיכוניים המפגינים באמצעות השירים מחאה כנגד טענת קיפוח לתרבות מוזיקלית.

העניין מתחיל לפני כשבוע, כאשר עו"ד אופיר טובול, העורך ומפעיל בלוג התרבות המזרחית "קפה גיברלטר" מביע מחאה בעמודו האישי בפייסבוק על העובדה שבליין אפ המתוכנן לפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב אין ייצוג ליוצרי ומבצעי מוזיקה ימתיכונית, אופיר מעלה טענות לפיהן הפסנתר מהווה חלק בלתי נפרד מתרבות המוזיקה הזו ותוך זמן קצר התגובות לא מאחרות להגיע ולהופיע ומעניין לעניין נרתמים אנשים רבים כדי להפיק במהירות פסטיבל שכזה בנוסח עדות המזרח כאירוע תרבותי מחאתי, אופיר, שניר כהן, נתי לוי קובי קיסוס נרתמו והצליחו תוך ימים ספורים לגייס שורת זמרים בהתנדבות ולהוציא לפועל פסטיבל שלם, אמנם קטן אך מדוייק!.

אופיר טובול וחברים, הכנות אחרונות. צילום: יובל אראל

אופיר טובול וחברים, הכנות אחרונות. צילום: יובל אראל

מועדון החפלות ומופעי המוזיקה הימתיכונית הגדול בתל אביב, העיר הלבנה, הנושא את שמה "קפה תל אביב" נרתם לארח את האירוע, מועדון שכמעט מידי ערב הומה קהל רב, ברובו המכריע כאלו המכונים בני עדות המזרח הבאים לצפות בכוכבי זמר של הז'אנר.

ומי בשורת המוזיקאים? רותמים פסנתר אחד לבן מעל בימת המועדון הלא גדולה במיוחד, כלי המוזיקה היחידי שילווה במהלך הערב את הזמרים והזמרות, מרוקאים, תימנים, כורדים, בולגרים, מה שנקרא בני עדות המזרח, מוכרים יותר או פחות, חלקם לכלל האוכלוסייה, סוג של מיינסטרים מוזיקלי, חלקם פחות, כאלו ששמם נישא אך ורק בקרב מביני עניין וחובבי הז'אנר.

האירוע ששמעו תפס כנפיים ותאוצה בתקשורת מביא מאות אנשים החל מהשעה תשע בערב לדלתות המועדון ותוך זמן קצר קשה להעביר סיכה במקום, צפוף, חם, שמח ואפילו די מעושן לצד אדי האלכוהול. בינתיים חן אלמליח מעבירה את הזמן במבחר משובח של שירים, אני מזהה את חלקם, באחרים אני מתבלבל בשמות המבצעים, הולך לשאול, לדעת את ההבדלים בין מאוול אחד למשנהו..

מאור אשואל, רומנטיקה. צילום: יובל אראל

מאור אשואל, רומנטיקה. צילום: יובל אראל

אך לפני שאני ממשיך לתיאור ההתרחשויות כמה ענני מחשבה. מנסה להעמיד דברים במקומם, בדיוקם, מנסה, אז לא באמת הדרה בעניין הפסטיבל הרשמי, חלקם של האמנים, המוזיקאים המזרחיים לא נעדר, עברתי על רשימת השמות, שמות המשפחה היו המיקוד, ספרתי קרוב לארבעים כאלו שהם לבטח לא לייבוביץ או שטיין, נכון, זה לא רוב, זה מיעוט, גדול, ואם הייתי יורד לרזולוציות חדות בקטע מי כאן מזרחי, טהור או מעורב, לבטח הייתי מגיע אפילו לחצי מהשלם, אולם לא זו הנקודה, כי מופעים הנושאים את הצבע הנקי בפשטות של צלילים ימתיכוניים לא נקבעו בפסטיבל העירוני.

אם אמשיך לבחון את הסוגיה ולהעמיד את האירוע במקומו אוכל לאמר – זה ערב מזרחי? מה, אתם צוחקים עלי? אני באופן אישי חוויתי מופעי מועדונים מזרחיים בהארד קור האמיתי, לא במועדון השוכן בטבורה של העיר הלבנה, ערש ומרכז התרבות הישראלית, אלא בשוליים האמיתיים, אזורי תעשיה נידחים ליד ערים בפריפריה, מזרח ראשון לציון, חולון, בת ים, אפילו הרצליה האמידה, מועדונים שמרגע פתיחת הדלתות ועד הרמת הכסאות מתנגנת בהם אך ורק מוזיקה ימתיכונית, מועדונים שחתך האוכלוסיה המגיע ונראה בהם (סטיגמה סטיגמה…) עשיר בשיפוצניקים, מוסכניקים, מסגרים, אנשי עבודות כפיים, מה שנקרא בעלי מקצוע מסוקסים, המגיעים עם רכבי העבודה שלהם, טנדרים וואנים, מלווים בנשותיהם, (סטיגמה, סטיגמה עוד פעם…) ששיערן מחומצן, לבושות במיטב המחלצות, פרקי ידיים וצוואר מקושטים בנוצץ, זהב, אנשים שאוהבים "לפתוח שולחן" עשיר במשקאות ומיני מזטים, הקמים לרקוד כל הערב בעוד זמר כלשהוא (סטיגמה אמרתי?) ימתיכוני מגיח לקראת חצות לתת מופע בן חצי שעה כדי לחמם את האווירה.

רועי חסן וחברים, מחאה מזרחית בתל אביב. צילום: יובל אראל

רועי חסן וחברים, מחאה מזרחית בתל אביב. צילום: יובל אראל

אולם אמש בקפה תל אביב זה היה קצת אחרת, מזרח מזרח אך תל אביב, היפסטרים מזרחיים, משוררים, סטודנטים ואנשי העמותות שחברו כדי למלא את המועדון בקהל, לחלוטין לא אותו קהל שהזכרתי בפסקה הקודמת, יותר מודעות עצמית פוליטית, מגדרית, מעמדית, מחאתית, תובנית, ומאתגרת.

והאמירה, המחאה, התעוזה, לא בקטע של יומרה, יותר לכיוון תקווה או מילוי ציפיות, לא אחת אלא כמה, כי הפסטיבל, היחסית קטן, המתנהל כאן במועדון, יכבוש בשנה הבאה, את, לפי הגדרת הנוכחים, המעוז הממסדי האשכנזי, שהדיר את רגליהם מהמבנה היוקרתי של המוזיאון העירוני, נוקבים בשמות המפורשים, מבקשים להדיחם מתפקידיהם, להמליך אחרים במקומם, כמעט למחוק תרבות אחת ולהמליך תרבות אחרת, חלופית, ובכלל לא לדו קיום תרבותי, יש קולות מתונים יותר וישנם כאלו שיורקים להבות וחרבות, בלי שמות…

ירון אילן, מנחה ושולט בז'אנר המזרחי. צילום: שילי אראל

ירון אילן, מנחה ושולט בז'אנר המזרחי. צילום: שילי אראל

אבל תכלס, מה ענייני, אשכנזי אחד, החי עם תימן ומרוקו תחת גג אחד, לכל המאבק הזה, אני הרי בא כדי "לדוג" צלילים, לחוות מופעים, זה מבחינתי כל הרעיון, את הסיפור הזה של מזרח ומערב, אשכנזים מול ספרדים, אני מכיר שנים ארוכות, כל זמן שלא אני המואשם באופן אישי בהדרה הזו, בנהירה הזו להרוס תרבות אחת ולהמליך את רעותה, אני חי ונע בין שני העולמות, משתדל ללקט את הטוב.

אז מה היה לנו? את הפסטיבל פותח לא פחות מאשר אלי לוזון, ההוא מאיזו מדינה, אי אפשר לאמר שלוזון זה שוליים, אי אפשר לאמר שלוזון זה רק מזרח, הוא כבר מזמן מותג מוזיקלי מיינסטרימי, ואכן, הוא מוכיח זאת לקהל, כאשר הוא מתיישב אל מול הפסנתר הלבן הממלא את הבמה הקטנה ולפני שהוא מבצע שני שירים הוא מספיק לאמר לקהל הרב כי הוא היה גם בפסטיבל הפסנתר העירוני לא פעם וההבדל היחידי בין השניים היא העובדה ששם שילמו וכאן מדובר בהתנדבות, לוזון פותח בשיר "יד ענוגה" אותו כתב זלמן שניאור, משורר וסופר ביידיש ובעברית אשר יצירתו נחשבת לציון דרך בספרות העברית החדשה ובתרבות היהודית החילונית, לפי לחן המגיע ממקור ערבי עממי.

אלי לוזון, פותח את הפסטיבל, יד ענוגה. צילום: יובל אראל

אלי לוזון, פותח את הפסטיבל, יד ענוגה. צילום: יובל אראל

אז ככה פותחים פסטיבל מזרחי, כשמערב ומזרח שלובים זה בזה, קולו של לוזון הממלא את אולמו של המועדון לצלילי הפסנתר מבטא ומוכיח בעת ובעונה אחת כי אכן זה אפשרי, להביא את צלילי המזרח עם אווירת החפלה המלווה אותם במישרין לאולם מעונב כמוזיאון, אני מנסה לדמיין את כל הקהל המתגודד במעברים ומול הבמה, מיושב שורות שורות באולם שכסאותיו מרופדים ומאזין בידיים שלובות לשירתו של לוזון המלווה בפסנתר, כן, זה אפשרי…

לוזון ממשיך ברצף עם שירו "גשם" שכתב יעקב גלעד ללחנו של יחיאל אמסלם, שיר שאי אפשר לטעות בו כמזרחי טהור, הוא בעצם בלדה טהורה המעוטרת במלודיה המנונית, הוכחה נוספת שיש רפרטואר המשתלב יפה מאוד בפסטיבל המרכזי…

שיקו חייק, לסלסל עם הפסנתר. צילום: שילי אראל

שיקו חייק, לסלסל עם הפסנתר. צילום: שילי אראל

הפסטיבל המזרחי ממשיך כאשר רונן רחמני, הקלידן, תופס את המושב מול הפסנתר, הוא מלווה את כל הערב, שיקו חייק, מוזיקאי מזרחי, מבצע, יוצר, כותב ומלחין עולה ומבצע את שירם של בועז שרעבי ויואל גוב ארי שאומץ בזמנו בידי זוהר ארגוב "את לי לילה", שוב, בלדה המנונית, שיר קאנוני אמיתי שמזרחיותו מתבטאת בסלסולים בלבד, שיר שהיה יכול להיות משובץ בכל מופע "לבן" בהגדרתם, השיר הכל כך פופולארי זכה לביצועים רבים של זמרים ימתיכוניים לצד כאלו שלא, שמות כהדרה לוין ארדי, דני ליטני ואורי פיינמן הם הצד הלבן שבו…

האומן הבא שעולה לבמה הוא לירון עמרם, ירון אילן, המנחה את הפסטיבל, מגדיר אותו כהיפסטר תימני, לירון, מחביבי הבלוג, זמר בן פייטן, מבצע את השיר שכתב אביהו מדינה על פי לחן עממי ובוצע לראשונה בידי חיים משה – "למה אל", אף שיר זה מיועד לפסנתר, קאנוני, בלדי, רגוע ושקט, מלא שאלות ומאפשר פתיחת שירה אותה לירון נותן ללא בעיה, גבוה וחזק מעל ראשי הנוכחים…

היפסטר תימני, לירון עמרם בפסטיבל. צילום: יובל אראל

היפסטר תימני, לירון עמרם בפסטיבל. צילום: יובל אראל

כעת תורו של מאור אשואל, אותו אינני מכיר, מה לעשות, אני לא ממש יושב כל היום על רדיו לב המדינה, כל כך הרבה זמרים ימתיכוניים, אצלי רשומים הכי ידועים, הבחור, צעיר, בחולצה לבנה, מדוגם, מבצע שיר אותו כתב והלחין מאור אופיר – "לבד בינתיים", האמת, מאור לא היה ממש לבד, הקהל היה איתו, מכירים את השיר, עניין שלא מפריע למאור להיכנס כל כולו לביצוע ולתת את מה שנקרא הנשמה, שיר מזרחי במלודיה, מותיר למאור להוכיח את כישורי השירה והסלסול, התוכן הוא על פרידה, אהבה והבטחות, סוג של רומנטיקה של גבר מאוהב, הולך מצויין בז'אנר.

הבא בתור הוא אביחי מליחי, תימני על פי חזותו ושמו, אביחי מתחיל בתודות על יוזמת הפסטיבל ופותח עם קול עמוק ואדיר הנישא מעל הקהל גבוה בשיר "פלא טבעי" שנכתב בידי ורה קריגר והולחן בידי אביחי, שיר מצויין, שאומץ גם בידי דקלון (אותו ראיתי במופע סגור במטה משטרת תל אביב שעה קלה קודם לפסטיבל…), אני מסמן לעצמי לזכור להתארגן על מופע שלם של מליחי…

הזמר אביחי מליחי, נחשפתי, הרווחתי. צילום: יובל אראל

הזמר אביחי מליחי, נחשפתי, הרווחתי. צילום: יובל אראל

הפסטיבל נשאר באגן הים התיכון אך נותן קריצה למעלה, לעבר הים האגאי בואכה האיים היווניים, כאשר ירון אילן מזמין את איזקיס, הזמר היווני המקומי, חביב החפלות והטברנות לעלות לבמה ולבצע לצלילי הפסנתר כמה פיסות שירה יווניות – "אספרה" של אריס סאן המנוח ו"אגוניה" של טריפונס יבדל"א. איזקיס כבודו במקומו מונח, אבל חלפה מחשבה בראשי, נכון שהז'אנר הימתיכוני מתאפיין בביצועי מחווה, הרבה מבצעים שרים את שיריהם של האחרים, כל שיר מקבל ביצועים רבים, לעתים אפילו עשרות עד אשר אינך בטוח מי הוא המבצע הראשון, המקורי. הפעם היה מורגש חסרונו של טריפונס, בוזוקי או לא, הוא היה יכול לשבת על השרפרף הגבוה ליד הפסנתר ולתת לנו את המקור, ככה כמחווה של רצון טוב לפרוייקט הפסנתר המזרחי…

וכך שורת הזמרים ממשיכה וצומחת, גברים נשים, סגנונות, קצת שורשים מרוקאים, הנה אתי לוי, התאומה של זהבה, קצת שורשים ספרדים טהורים, מהתפילות, מהפיוטים, רקפת אמסלם, אפילו שם אשכנזי לחלוטין שמגיש פלמנקו – יעל הורביץ. יש גם תימנים, דהרי, מליחי, שרעבי, שלומי, וזה הקטע שאני אוהב יותר, מה לעשות, החית והעין והגרון המיוחד, קולות שעולים אל על ויוצקים מלודיות שמחות, לא סתם יצאתי בחג סוכות עד לראש העין לפסטיבל "תימנה"…

אתי לוי, התאומה של זהבה. צילום: יובל אראל

אתי לוי, התאומה של זהבה. צילום: יובל אראל

המחוגים בשעון לא עוצרים והזמן מתקדם אל תוך הלילה, הנה מגיעים לחלקו האחרון של הערב, כעת עולה לבמה בחור אחד חובש כיפה, חיים איפרגן שמו, השתתף בתוכנית הריאליטי "אייל גולן קורא לך", הוא מבצע שיר בשם "פרק אחר" אותו כתב והלחין אבי בן חמו, אני ממש לא מכיר, לא את הזמר, לא את השיר, מאזין, הוא סוחף הבחור, הקהל עומד מול הבמה ושר עימו את המילים, הוא מבצע שיר נוסף "רק שתדע את האמת", במקור של שרית חדד, לפי לחן טורקי עממי, הקהל מדליק מציתים במקום נרות, הנה גם הסלפי שולט כאן, עולים מעת לעת אנשים ו"דופקים" תמונת סלולאר עם הזמר, הסגנון הטורקי המתבכיין, ממש תופעת "עופר לוי", לטובה, לטובה…

הסלפי הזה, בלי בושה, בלי פחד, בלי יראה, ככה זה, במזרחית, עממיות, סחבקים, זה לא רק כאן, זה בכלל בהופעות מזרחיות, יורדים אל הקהל, מעלים אנשים לבמה, לרקוד, לענטז, חפלת חברים משפחתית.

נסרין קדרי, סוגרת את הפסטיבל. צילום: שילי אראל

נסרין קדרי, סוגרת את הפסטיבל. צילום: שילי אראל

כעת מגיע הפרק האחרון של הערב, מגיעה הכי טובה, הכי פופולארית כעת, היא כובשת, חודרת, מפצחת גבולות, של עמים, כעסים, נשמות, סגנונות, נסרין קדרי, לא מזמן כיכבה בחגיגת יום ההולדת של קפה גיברלטר, והנה היא שוב מול אותם אנשים, קהלים, לוקחת בגדול, תמיד כוכב הערב מגיע בסוף, נסרין פותחת בנאום, עם תקווה, עידוד והצהרת כוונות, נאמנות למוזיקה וההוויה המזרחית, כבוד למנגינה, רוצה לכבוש את הבמה הלבנה בדיוק בעוד שנה, מבצעת שלושה מהשירים שהיא טובה בהם, לוקחת את הקהל שבוי ללא אלימות, הם כולם נמסים, האמת שגם אני, למה לא?…

בקטנה א'- חלק בלתי נפרד מהפסטיבל היו המשוררים, אלו החברים בליין ערס פואטיקה, שמחאה והתרסה מול הממסד האשכנזי כדבריהם הוא לחם חוקם, הגישו ייצוג מופתי עם שלושה מהטובים שבהם – שלומי חתוכה, רועי חסן ותהילה חכימי אשר קראו משיריהם, המבטאים מחאה של מזרח כלפי המערב.

בקטנה ב' – אמנם סדר גודל שכזה לעומת המגה מופעים בפסטיבל הרשמי של העירייה כמותו כדוד מול גוליית, בלי אבנים, לא באמת ישנה סדרי עולם, לא באמת יגרום לכניסה חזקה של המזרחיות למשכן המוזיאון, אבל כן יחלחל לתודעה, שלי, שלכם, שלהם, יש מזרחיות ויש מזרחיות, יש איכות ויש איכות, אתם כמאזינים צריכים פשוט לתת לאוזניים להאזין ולהחליט.

בקטנה ג' – בסופו של דבר צריך להניח את המזג רוח המזרחי החם (שוב פעם אני סטיגמטי..) בצד ולמצוא את עמק השווה, לא באמת לצאת הצידה אלא להתכנס פנימה, להתאחד, כי פסטיבלים, כאלו או אחרים, אמורים להציג את כל הפנים, זהו למעשה הרעיון הבסיסי, אקלקטיות.

בקטנה ד' – בשבוע הבא יתקיים פסטיבל הפסנתר הרשמי, אני אהיה שם, אפילו נבחרו כמה מופעים מיוחדים לסיקור, תחזרו כדי לבחון את ההבדלים, הפערים.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: שילי אראל

וידאו – כל המופע בפלייליסט רצוף

  1. אין תגובות.
  1. אוקטובר 22, 2015 בשעה 4:29 pm
  2. אוגוסט 13, 2016 בשעה 2:23 pm
  3. נובמבר 4, 2016 בשעה 7:48 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: