ראשי > עצמאי בשטח > רוקסן, בלי אור אדום

רוקסן, בלי אור אדום

נשף רוק 4 – חוזרים לרוקסן שבורים על ה – 90 , ביתן 1, גני התערוכה, חמישי, 19.02.2015, דפנה טלמון ייצגה את הבלוג של יובל אראל בחגיגה שהפיק אביב גפן, בבקשה…

א.גפן, עכשיו מעונן. צילום: דפנה טלמון

א.גפן, עכשיו מעונן. צילום: דפנה טלמון

קצרצר – אני לא הייתי שם, דפנה הלכה, והנה רשמיה, תקראו בעצמכם:

נשף רוק 4, חזרה לרוקסן, חוזרים לרוקסן ועוד כל השמות שחשבתי שקראו לערב אתמול, לא החזירו אותי לרוקסן. הם החזירו אותי למקומות אחרים בהם ראיתי את כל הלהקות האלה, מאז שנות ה-80 ואחר כך במיני ההרכבים והבמות בכל פינה בארץ. אבל הם עוד יותר החזירו אותי אל טרום ימי אביב גפן.

פעם בסוף שנות ה-80 הייתי פריקית כזאת, שנוסעת בטרמפים ברחבי הארץ לפסטיבלים והופעות, בעצם בינינו, לא השתנה דבר, לא ככה? באחד הפסטיבלים, עכו ליתר דיוק, פגשתי נער צעיר והתחברנו. אחר כך הוא השאיל לי את מכנסי בגד הים וקפצנו מצחקקים למים. אחר כך ראיתי אותו בעוד המון המון פסטיבלים. ואחר כך אני הלכתי לצבא, הוא הוציא את התקליט הראשון. והשאר היסטריה.

ערן צור בפוזה אופיינית. צילום: דפנה טלמון

ערן צור בפוזה אופיינית. צילום: דפנה טלמון

אביב. עד היום אנחנו אומרים ״שלום-שלום״. אבל אני הייתי ילדת דמדומים, הרבה לפני שעלה אור הירח. ואחר כך עברו מלא מלא שנים, הוא הפך למגה -סופר -סטאר -כבר -לא -פריק -דור -מזוין -מכונת -להיטים -עם -דורות -של -ילדי -אור -הירח ואני ממשיכה לנסוע לי בין פסטיבלים והופעות עם מצלמה. ונהנת. לא צריכה לתחזק דמויות ולהתנצל על זה שאני ״מסחרית״ או ״אופנתית״ או שילדי הנרות כבר מגיעים להופעה עם ילדי הסמארטפון שלהם. ותאמינו לי, זה לא חשוב בכלל. אני ממשיכה לאהוב אותו.

חמי רודנר בדרך כלל. צילום: דפנה טלמון

חמי רודנר בדרך כלל. צילום: דפנה טלמון

הגעתי – בתוך כלוב הצלמים בקושי היה מקום, ובכל זאת כולנו חייכנו. כל אחד זרק את השם של המופע שהוא זוכר מרוקסן, סטייל הייתי במסייעת 1992. בכלל כל החוייה הישראלית המצ׳ואית קשורה בלמי יש יותר גדול, מי היה קודם ומי יכבה את האור אחר כך. כל הזמן הזה לירון תאני, הפליא במוזיקה ההיא. של שנות ה-90. היה נהדר. בצד השני של הכלוב, עמדו נערות ונערים צעירים, שאני בספק אם אמא ואבא שלהם בכלל הכירו בימי הרוקסן, הם לא באו בשביל כל הליינאפ, הם חיכו בסבלנות לאביב. פאקינג גפן. אבל היו חמודים. מאד. וחייכנים. בכל זאת לא כל יום המנטור מהטלויזיה מביא אותה עם חבורת זקנים להראות להם מה היה פה קודם. והם באמת הגיבו בפאניקה וחשש כשראו ״איזה זקנים אלה על הבמה״.

ואז עלו ״מופע הארנבות של דוקטור קספר״. עוד לפני שהם התחילו לחמם את המנועים הרדומים, הגיח איש גדול ונפנף את כל הצלמים החוצה, היתה זו טירונות זרירה, ובכלוב הצלמים נותרו רק יחידי סגולה או צלמי וידאו שגם ככה עשו שם כרצונם. עת חבטו בנו כל העת עם המוטות עליהן ישבו המצלמות שלהם. היה לא נעים. בייחוד לאור זה שהיו אולי חמישה! צלמים. ואותם דאגו להעיף החוצה מיד בתום השיר השלישי של כל אמן, וכולם חזרו נטולי אוויר מיד לשיר הראשון של הלהקה הבאה שעלתה לבמה. אבל לא רק, את שלושת השירים הראשונים עיטר עשן. והרי כבר מזמן התרעתי, עשן הוא אויבו של הצלם. אם כן, חווית הצילום לא היתה מהטובות, ומקום בקהל לא מצאתי בזמן, וכך בעצם המופע כולו (כמעט) עבר לידי. ובאלבום הזה, תראו הרבה מאלה. וצילומים רבים שצולמו בסוף מתוך הקהל… לצערי.

גן החיות של מולדבי. צילום: דפנה טלמון

גן החיות של מולדבי. צילום: דפנה טלמון

ואז ירדו הקספרים ועלו מולדבי וגן החיות שלו. הקול הוא אותו קול. החזות היא אותה חזות. יש לו את זה למולדבי. התרגשתי לאללה. גם יובל ליבליך המשיך לקפץ בשמחה וריגש אותי לאללה. נזכרתי בהופעה אחת שלהם פעם מזמן, כשרק פתחו את הפורום בבאר שבע. לדעתי זה היה בכלל בפאב ולא באולם הגדול. אלה היו ימים מרגשים. באמת. כשהפורום נפתח, תהינו כפריקים מהדרום, מה יהיה עליו, מי יהיה קהל היעד, האם יהיה מקום לאנשים כמונו. והם עשו מקום. ואת כל המוזיקה הישראלית פגשתי שם.הרוק הגיע לבירת הנגב. אחר כך הגיעו ימי הלוגוס והרוקסן, והאוזן והבארבי, ופארק הירקון וגני התערוכה, ובכל זאת גן החיות לקחו אותי במנהרת הזמן, אבל אז האיש הגדול והלא חייכן ״שממלא פקודות״ כדבריו שוב העיף את כולנו חפויי ראש החוצה. ושוב חיכינו.

המופע התגנדר בשלטים שהוא מופע ללא עישון. הבגדים המסריחים שחזרו איתי הביתה, מוכנים להודות שזה לא הם עישנו אלא כל ילדי אור הירח, חבולי הריאות. לא אכפו את זה, אלא רק את יציאת הצלמים בזמן.

ואז עלה ערן צור ואיתו כרמלה גרוס ווגנר. וזהו. זה כל מה שאני זוכרת דוקטור. הוא יודע להופיע. בחר בלהיטים שהרטיטו. הקהל עף. כולם. גם הילדים, דור אור האייפון. כולם. והוא דפק לוק, יותר אייטיזי, ובכל זאת. שרתי את הנשמה, והנשמה שרה עם ערן. ואז הופס, שעון החול הודיע שתמו שלושה שירים. שוב יצאתי החוצה.

הסתובבתי וככה פתאום בתוך הקהל, אני מזהה גבר אחד גבוה, עם חזות לא ישראלית, אבל ראבק אני בת 43 אחרי תאונת ראש, והזיכרון, רחמנא ליצלן, לא מה שהיה. והיה. את זה אני עוד זוכרת. ואז זה היכה בי. אלן פארסונס. ככה כאחד האדם נהנה מהמופע. הרי רק בשבוע שעבר צילמתי אותו בהיכל מנורה-נוקיה. והשמועה אומרת שהוא נשאר בארץ עוד שבועיים להפיק לאביב תקליט. אם ככה, נמתין לתוצאה (מערכה ראשונה).

מאור כהן קורא לדינה. צילום: דפנה טלמון

מאור כהן קורא לדינה. צילום: דפנה טלמון

והנה החלפה כמעט אחרונה, איפה הילד עם חמי פה-מיק ג׳אגר הישראלי. שגם הוא וחבורתו שאגו לי אל תוך ההיסטוריה המוזיקלית. והשם של הלהקה הפך אירוני ומודע או לא מודע לעצמו.

אבל אז החלפה אחרונה ואביב עלה לבמה. אבל עוד לפני שעלה, ניגנו מחרוזת שירים, משיריו, לחמם את הילדים והילדות. התחממנו. והוא שעט. אותו אביב, הילד מהים בעכו, אותה דפנה הילדה מהחצאיות ההודיות. התרגשתי. לאלללה. גם כל הילדות. ״אבבבבביייייבבב״. שלושה שירים.

בום.

זהו, האם תם עבורי המופע? יצאתי החוצה. הסתובבתי מאוכזבת, לא מצאתי היכן למקם את עצמי, עם מחשבות כפירה. ללכת עכשיו הביתה? להמתין עוד עשר שנים, עד שנחגוג בבית ראשונים? הסתובבתי. בקהל רקדו ושרו מכל הלב, אנשים שנראו זקנים וסחים. אבל מאושרים, מאוהבים, יפים. ויודעים את כל המילים. אלה הם בני גילי. הרמתי גבה. והנהנתי, כמו אחת שראתה הרבה, ושהערב ראתה אולי יותר מדי. אביב סיפק את הסחורה, הם היו בשמיים. הם בני גילי, דפנה, את שומעת, אמרתי לעצמי. שמעתי, ובכל זאת. אהבתי אותם.

כל העת תהינו לאן נעלם אוהד פישוף, באיבנט הופיע שמו, אבל בליין אפ שהראו לי חבורת הצעירים שמו כלל לא הופיע. ואז כיאה למעמד ולמחשבותיי על הגיל שלנו, וכמה זמן עבר, ואיך אורי גרוס לא לקח חסות על המופע עלתה להקת זמר? או מקהלה? או סטייל גבעטרון יחד עם, נכון, האחד שלא הסכים להתחבר אל נושאי המגבעת מחדש, אבל כן הסכים לעלות לשיר איתם – ״האדמה מקולקלת". שיר אחד. ואחר כך בלעדיהם עוד אחד. הקהל עף. ״לייב אין בית שמש״ בגני התערוכה. ואז פישוף פרח, לעשות עוד משהו שהוא מעולה בו.

אלן פרסונס מתארח אצל אביב גפן. צילום: דפנה טלמון

אלן פרסונס מתארח אצל אביב גפן. צילום: דפנה טלמון

אבל רגע, אם רואים אלן פארסונס במערכה הראשונה, סביר שמתישהו במערכה השלישית הוא יופיע עם הגיטרה המעשנת, לשיר יחד עם אביב. את השיר ששרו יחד בהיכל. ואכן, כן. והפעם שלא כמו בנוקיה, הוא עמד בפרונט. בשלב הזה כבר מצאתי מקום בתוך הקהל, בין שתי בנות חמודות שלא כעסו שפתאום הופעתי מאמצע שום מקום. הופעות זה המקום בו הבעלות על הקרקע היא הדבר הכי חשוב, קושן מימי הטורקים לא נותן לך כזו משמעות לקרקע ואף עקירת עצי זית לא תעזור.

והן, דווקא הכי זרמו איתי. וגם נתנו לי את רשימת השירים להם אנו עוד מצפים.

אלן ירד, ועלה מאור כהן. טוב, אני אוהבת אותו. כי הוא הצליח להביא את הוייב של פעם, עם החיוך והקריצה. והשמחה. וגם באמצע שנות ה-90, כשגרתי בדירה הראשונה בתל אביב, הוא גר בחלון מולי, השכן שלא ישן. תהיתי עד כמה הם ״חברים״ השניים האלה. לנוכח החיוכים הענקיים, הקריצות והחיבוקים, ותכלס התשובה כלל לא היתה חשובה. כי האיש מפזר שמחה אינסופית. וזהו הלב שלי התפוצץ. ואז בקהל ראיתי ילד אחד בן 11 עם אבא שלו, לא צעיר מדי, הם החזירו לי את האמון באנושות. עמדתי עם דמעות.

אביב כל העת עלה על ה-cat walk שלו הלוך ושוב, הוריד ולבש בגדים, זרק לקהל, השפריץ רוקנרול, נתן שואו מטורף, היה מלא בעצמו. ובמוזיקה, ובחוויה, ולא בשנות ה-90. אלא בשנת 2015. כי בשנות ה-90 ברוקסן, הפוזה היתה אחרת. אבל מותר לנו לגדול, גם אני הגעתי במכונית ועם מרק שלוש. ואי אפשר לבקש לצעוד במקום כאשר כולנו רצנו קדימה. ושוב אהבתי אותו. ואהבתי את האנרגיה, ואהבתי שהוא בוחר להמשיך לעשות מה שבא לו.

ואז ממש לקראת השיר האחרון בהדרן, אביב אמר את שעל ליבו, בלי להתבלבל, בלי לחשוב מי יבוא להופעה הבאה או יקנה את התקליט החדש: "נתניהו חיבל ביחסים עם אמריקה.. אנחנו בבידוד מושלם, הוא שם חצי מישראל מתחת לקו העוני, הוא לא השאיר תקווה לכם, לסטודנטים, ליצור חיים נורמליים פה בישראל.. בשמי ובשמכם אני מקווה שבהליך דמוקרטי – צריך להעיף את ביבי קיבינימט". הקהל שאג. ואני חשבתי, ״אנחנו דור מזוין, לא מגיע שיזיינו אותנו״.

ועוד כמה מילים:

שמעתי אנשים שמספרים על הנשים שנעדרו מהמופע. טוב אז נעדרו, לא הכל זה מלחמת גברים נשים. ואביב לא חייב לאף אחד ואחת כלום. גם פורטיסחרוף, תערובת אסקוט ולהקות גבריות אחרות היו חסרות. אביב כידוע, אינו שופט ולא חיפש צדק. הוא חיפש מסחרית את מי הוא מצליח להביא. והצליח. וכן היו חסרות לי המכשפות ודנה ברגר עם בלאגן ואלונה דניאל. נמתין. למופע הבא. אם הדור שלי עוד יצליח לעמוד על הרגליים אחרי 1 בלילה.

המופע תוקתק כמו שעון. היה נהדר להביט על השעון ולראות שזה אפשרי. ששמונה וחצי זו לא רק המלצה. יש לכל כך הרבה מקומות ללמוד משהו מהארגון.

אביב גפן הולך ונהיה דומה לניק קייב. מגניב. וכן, ביבי לא סופרסטאר, וב-17.3 בואו נחליף אותו.

המופע הסתיים את ה״שני בייגלה בעשר״ רמסו נותני החסות העיקריים של המופע ״בייגלה שבורים״ שחילקו לקהל השבור שקיות לארוחת בוקר של בייגלך למחר.

זהו. תם. עכשיו חייבת למיין קצת מהמעט תמונות שנתנו לי לצלם אתמול. האיש הגדול, זוכרים?

ואביב, תודה. היה מופע מרגש, מלא אנרגיה, צלילי נערותי, התבגרותי. פסקול חיי. נתראה בפעם הבאה.

שלך, דפנה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: דפנה טלמון

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: גיא פריבס

קטעי וידאו שצילמו והעלו ליוטיוב צופים מתוך הקהל, תודה לכם, תרמתם לתיעוד

 

 

 

  1. צביקה
    פברואר 20, 2015 בשעה 8:29 pm

    כתבה נהדרת \ תודה רבה דפנה.

    Liked by 1 person

  2. ימני שאוהב מוזיקה ולא מתנצל על זה
    פברואר 22, 2015 בשעה 8:44 am

    למה צריך לדחוף דעות פוליטיות בכל חור? רציתי להגיד שהביקורת היתה לא רעה, אבל הסיום שלה היה צורם והרס לך הכל. אז לידיעתך: הביקורת שלך היתה מחורבנת.

    אהבתי

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: