ראשי > עצמאי בשטח > היער של מנשה

היער של מנשה

רשמים, חפירות, צבעים וקולות מפסטיבל יערות מנשה השביעי, סוף שבוע באמצע מאי 2015, יובל אראל ודפנה טלמון מביאים את החוויות השונות בפוסט משותף.

גרייט מאשין, הדור הבא, הכי אינדי שמינדי. צילום: יובל אראל

גרייט מאשין, הדור הבא, הכי אינדי שמינדי. צילום: יובל אראל

החפירה של יובל אראל – האמת, לא הגעתי בשביל המוזיקה, הרי את כולם, כמעט, אני מכיר מגוש דן, וכולם, כמעט, מכירים אותי, מהרגע שהמתנו בחניון הענקי מעל שדה התבואה שנקצרה לכבוד שבועות למיניבוסים שיעבירו את באי הפסטיבל על תרמיליהם למתחם עצמו כבר החלו השלום שלום מה נשמע מה העניינים לחיצות ידיים טפיחות הדדיות על השכם חצי חיבוקי וחיוכים.

הגעתי בשביל האווירה. צילום: יובל אראל

הגעתי בשביל האווירה. צילום: יובל אראל

הגעתי כדי לטעום מקצת מהחוויה הפסטיבלית, חוויה שטעמתי בדיוק לפני שנה עת החלטתי ליפול בפיתוי ולחרוג ממנהגי ולצאת מגוש דן אל הטבע, יער זה כבר טוב, יש צל, וזה גם קצת רע, כי יש סלעים ואבנים הבוקעים מבטן האדמה, אז צריך נעליים נעליים, לא כפכפים ולא סנדלים, וגם קצת כושר כי כל המתחם הוא עליות ומורדות, אבל מאוד צבעוני, והצוות המורכב ברובו מתושבי המקום, הקיבוצים והישובים במועצה המקומית מגידו וחבל המנשה הם לא אנשים אורבנים, יותר חייכנים ויותר מאירי פנים, בתכלס, צ'ק אין קצרצר והנה אנחנו פוסעים פנימה עם התיוגים מהבד מעוטרים בעצים ותגית גדולה של תקשורת, כזו המבטלת שאלות ומחסומים בדרך, הולכים ומטפסים בואכה מתחם האוכל ודוכנים יען כי הגענו רעבים, צורכים ארוחה קלה, טעימה ולא יקרה וקדימה למוזיקה!

סאן טיילור, ארנון נאור, אחר צהריים ביער. צילום: יובל אראל

סאן טיילור, ארנון נאור, אחר צהריים ביער. צילום: יובל אראל

היום שנבחר לבקר בפסטיבל היה יומו האמצעי, המרכזי, יום שישי, מן הסתם המופעים החגיגיים והחשובים יותר יחסית נקבעו ליום זה, אז התחלנו במסע דילוגים, חולפים בדרכנו על שלל צעירים וצעירות בגילאי 16 עד 26, הם הם הקהל העיקרי בפסטיבל ובעצם אליהם הוא מכוון, סוג של רוקנ'רול וחוויית וודסטוק א לא 2015.

המטבח של רימוך. צילום: יובל אראל

המטבח של רימוך. צילום: יובל אראל

כבר אמרתי שאני מכיר כמעט את כולם?! כבר אמרתי שכמעט כולם מכירים אותי!? אז בקצרה אפרוס את מי ראיתי – על הבמה המרכזית את ארנון נאור, הלו הוא סאן טיילור, הילה רוח שזה עתה השיקה אלבום חדש מארחת כאן את גבריאל וג'ילברט ברויד שני אקס שעלת נפוצה, כיום המסך הלבן, מעל במת ארמגדון האמורה לארח את האינדי שמינדי התוסס והפרוע, וכך אכן היה, על במה זו הספקנו לראות ולשמוע את הלברדור לברטוריס, הלטאות מכוכב ניבירו שאירחו לרגע עומר חביב מהגרייט מאשין ואחריו את את אילון מהמפשעות, מכנסיים קצרות חתוכות ופנים חלקות ללא הזקן שהיה סמלו המסחרי, אחרי שירד מהבמה סיפר לי אילון כי קיבל תפקיד בהצגת ילדים ולשם כך התגלח, מה לעשות, לפעמים צריך להראות בנאדם בשביל פרנסה, ואמנות…

הילה רוח והמסך הלבן, במת ארמגדון, אינדי. צילום: יובל אראל

הילה רוח והמסך הלבן, במת ארמגדון, אינדי. צילום: יובל אראל

את חלקו של הלילה על במת הארמגדון תפסו קין והבל 90210 שהגיעו כדי לחטוב עצים עם הדיסטורשן והרעש אך נאלצו להתחרות על הקהל מול המופע הסחי של רד בנד מעל הבמה המרכזית, קדמה לכך הופעה אחת שסחפה את כל באי הפסטיבל, הייתה זו הלהקה מפתח תקוה, אינפקציה שסגרה סולד אאוטים מאז שהחליטה להתאחד ולהתקמבק.

מיכל לוטן ופצצתי, ככה עושים פסטיבל בטבע. צילום: יובל אראל

מיכל לוטן ופצצתי, ככה עושים פסטיבל בטבע. צילום: יובל אראל

ובשוליים, קצת אחרי ולצד השיחים והעצים תפסתי שלוש במות נוספות, האחת שנקראה "על העץ" וארחה בין היתר את האחיות ג'משיד שאת שמן שמעתי אך רק הפעם גם שמעתי וראיתי ואהבתי, צלו וגיטרה אקוסטית עם שירה מצויינת, את מיכל לוטן ואיציק פצצתי שאת מופעם ביפו פספסתי וכעת סגרתי חובות נעימים, במיוחד כשמיכל טיפסה על הסולם וישבה על המרפסת \במה שעל העץ, פולק עם לופר, מעניין ומאתגר. וכמובן בימת קרחת היער שם תפסתי את מוטי ביקובסקי יחד עם עמיר ג'נגו סוריאנו שהם נמנים על הדור הוותיק יותר נותנים רוק אלגנטי בראש.

עדן ושילי ג'משיד, במת העץ. צילום: יובל אראל

עדן ושילי ג'משיד, במת העץ. צילום: יובל אראל

את השולי שוליים פגשתי בבימה שהקימו אנשי הריהאב ריאליטי וחבורת בותימזוג שחלקם אף משתתף באופן רשמי במופעי הפסטיבל, המתחם שלהם שכלל גם מאהל מסודר ומאורגן כולל פינות רביצה ומטבח שדה קיבץ אליו עשרות צעירים שהגיעו כדי לחוות מופעי אינדי מחוספסים כמיטב המסורת של החבורה.

האוויר שנתן את האווירה, מנשה. צילום: יובל אראל

האוויר שנתן את האווירה, מנשה. צילום: יובל אראל

תוכניות לחוד, מעשים לחוד – כאשר יצאתי בשעות הצהריים המוקדמות לכיוון חבל המנשה תכננתי להישאר עד שעות הלילה המאוחרות והמופעים האחרונים, במיוחד של טייני פינגרז ודניאלה תורג'מן, אך לקראת חצות העייפות הכריעה לטובת החלטת נסיגה בחזקה לגוש דן, טייני – תגיעו לתל אביב!!

אינפקציה, הקרחנה המרכזית. צילום: יובל אראל

אינפקציה, הקרחנה המרכזית. צילום: יובל אראל

וכעת כמה התחשבנויות ביני לבין עצמי…אינדי, מיינסטרים, מרינה, גורי..

טוב, כשמדברים כיום על פסטיבלי מוזיקה בארץ מחפשים את הסצנה הצעירה המיוחדת, זו שנקראת אינדי, או למהדרין אינדי שמינדי, כזו שמנותקת לחלוטין ממופעי מיינסטרים של הרכבים וותיקים שכבר עשו זאת ובדרך כלל ניתן לחוות אותם בהופעות שעולות ממון רב או אם מתמזל לך ראש העיר קונה מהם זמן במה בערב יום העצמאות, מחפשים את ההרכבים החדשים, הצעירים, שאפילו אלבום עוד לא הפיקו, מקסימום כמה קטעים ביוטיוב או סאונדקלאוד, מהזן שעובר מפה לאוזן, כפי שהחל אסף אבידן, כפי שהחל רותם בר אור, או כאלו שמגיעים מהסצנה האורבנית של גוש דן המופיעים במרתפים טחובים ומסריחים מאלכוהול ועשן ירקרק, מחפשים מוזיקה שתתחבר לדוכני השרוואלים והעגילים שיוצרו משאריות אורגניות של משהו. אך, בינינו לבינם, כדי להפיק פסטיבל שיקלוט אלפי אנשים וליין אפ גדול של אומנים צריך כסף, צריך רייטינג, ורייטינג, זה שמביא את הקהל עם הכסף, מדבר בשפה של מיינסטרים, ועל כן יותר ויותר הרכבים, זמרים ולהקות המזוהים עם ההצלחה המוכחת מוצאים עצמם מככבים על בימות הפסטיבלים דוגמת יערות מנשה, אינדינגב, גרובסטוק, סאן ביט ואחרים, כי באמנות צריך גם לאכול ולשלם חובות.

עוד פעם קין יצא אהבל, 90210. צילום: יובל אראל

עוד פעם קין יצא אהבל, 90210. צילום: יובל אראל

ואז מתחילות הבעיות, כשלהקות המזוהות עם השוליים, עם אנרכיה, עם אמנות טהורה עלאק, מרדנות והתרסה נאלצות להתחרות על קהל מול הצלחות מוכחות, מול גימיקים מצויינים, אין פלא מי לוקח, כך היה כשחברי להקת קין והבל 90210 הופיעו בבמת הארמגדון בעוד שעל הבמה המרכזית עלו מפעילי הבובות של רד בנד, בעוד קולו של גורי אלפי המתארח נשמע במערכת ההגברה זורק בדיחה נאלחת על הסיבה שמרינה מקסימיליאן, המתארחת המקורית, לא הגיעה למופע, החלה נטישה הדרגתית עד מהירה מהמופע של קין והאהבל לכיוון הארץ הנהדרת של רד בנד, כי מיינסטרים, אפילו שהוא בסך הכל מגחיך גרסאות מחווה, תמיד לוקח. והאינדי שמינדי ימשיך ללחך עשב אורבני בסקאוטים של דרום תל אביב. תחשבו על זה…

ואיך עבר הפסטיבל על דפנה טלמון?.. אין כמו היער. שאלו את הפרטיזנים.

השמיים הכחולים המבצבצים בין הצמרות, האצטרובלים המתוקים שלפחות פאפי אחד שיחק איתם בלי סוף, האוויר שמניע את מחטי האורן, אבל ואט דה פאק כל כך הרבה תיאורי טבע. המוזיקה שהתנהלה בדיוק מסחרר. טוב אולי לא מסחרר, אבל בדיוק מדויק, לפי השעון שלי. ההפקה הקפדנית, הליין אפ המגוון, דוכני המזון, הכלבים שהורשו להיכנס והיו הכי נינוחים, המוזיקה. והקהל המגוון, היו שם תינוקות דור שלישי, הורים בני גילי, ילדים בני הגיל של הילדים החברים שלי, מוזיקאים והורים של מוזיקאים וילדים של מוזיקאים ואנשי הפקה, ואנשי במה ואנשי הקמה ואנשי מתחם, וראבאק כולם חייכו. כל הזמן. מה קורה לכם אנשים, בחוץ לא כל כך נחמד, אבל זהו, יערות מנשה הם אי בודד של קסם.

יערות, הנה הקסם. צילום: דפנה טלמון

יערות, הנה הקסם. צילום: דפנה טלמון

עם ליינאפ עמוס, צריך להחליט. איפה אני רוצה להיות ומתי. עם התיק על הגב, הכובע על הראש ונעלי הספורט. צלמים לא רק מצלמים, הם גם נעים במרחב. כל הזמן. נחושים. מלאי עזוז ישבני ועם רצון עז לתעד. חולים, אני אומרת לכם.

מוזיקה, אהבה, יערות מנשה. צילום: דפנה טלמון

מוזיקה, אהבה, יערות מנשה. צילום: דפנה טלמון

אז היה לי נהדר. צבעוני. מלא אבק שנותר בנחיריים. איבדתי אטם אוזניים אחד, ולכן איבדתי שמיעה באוזן אחת. ישנתי באוהל. עררררררר. לא ישנתי. באוהל. כל פיפס העיר אותי, שיחות של אנשים, ילדים צווחים בסתר, וגם הבמה המרכזית. ייתכן שאם לא הייתי מאבדת את האטם הייתי יכולה לישון טוב יותר. וגם התיק שלי נותר במכונית, המרוחקת לה בשדה החרוש, אי שם, בקצה מסלול השאטל.

בותימזוג, נולדו ליער. צילום: דפנה טלמון

בותימזוג, נולדו ליער. צילום: דפנה טלמון

אז מה אהבתי? את גורי אלפי. וזה לא קשור בכלל למוזיקה. סתם זו היתה קריצה מיינסטרימית כביכול. הפוך על הפוך. את גורי עם רד בנד. גורי בסך הכל בא להחליף את מרינה מקסימליאן שהיתה חולה, והעיף את הקהל אל הצמרת המחטנית. הוא מצחיק, הוא מלא אנרגיה, הוא שובב, ונתן מונולוג קורע לב על ההתערטלות ההיא פעם לא מזמן בתיכון. והצורך בלגליזציה. לא בטוחה איזה משני חלקי הסיפור של גורי אמיתי, ובכל זאת הקהל נשנק מרוב צחוק. ובכלל חשבתם פעם איזה מצחיק זה לעשות פוקוס הופעה שלמה על בובה? רד בנד, מסתבר, פוטוגני. ותגידו ליובל אראל שיפסיק לייבב שזה מיינסטרים. נדמה היה לי שאחרי אינפקציה צריכים את האתנחתא המהודקת, מאופקת, מצוחקקת. משחק בובות. אבל מוצלח מאד.

סוג של מבקר ביער, מינץ. צילום: דפנה טלמון

סוג של מבקר ביער, מינץ. צילום: דפנה טלמון

הילדים בקהל גם נהנו לאללה, בכל זאת בובה. שרה. להם. נכון, שהיו קצת ניבולי פה. מזל שרד מדבר באנגלית, בכל זאת, נוט אינפרונט אוף דה צ׳ילדרן.

הלהקה, יערות מנשה. צילום: דפנה טלמון

הלהקה, יערות מנשה. צילום: דפנה טלמון

אינפקציה. שימחה אותי מאד. נכון שהאוזן בלי האטם שומעת צפצופים והעיניים עדיין מנסות לחזור לראות, ויש חשש להתקף אפליפסיה מרוב בלינקרים של התאורה. אבל אלוהייים. קהל הילדים שקיפץ ושאג ידע את כל המילים. זה אחלה. ואני עוד זוכרת איך פעם בניינטיז התגלגלה אצלי קלטת שלהם. קסטה, אמרנו אז. ובכלל כמה כייף לפגוש את ירון סראל מאחורי הבס. מילה לירון: ריגשת אותי, נמסתי, שתדע!

אינפקציה, מרגשים, מעיפים. צילום: דפנה טלמון

אינפקציה, מרגשים, מעיפים. צילום: דפנה טלמון

מאלוקס גם נתנו את הנשמה והוציאו את הנשמה, בקטע טוב לקהל שלהם. פוגו הם קיפצו מאובקים. תלמודי נושף ומקפץ בתיאום מדהים ורועי מתופף בסנכרון מדהים. אבל רגע, אורן סגל, יקיר הפסטיבלים עבר טקס חתונה חייזרי. עומר דיין את אייל תלמודי חיתנו אותו עם בת אנוש. והחלק האחרון בטקס החופה והקידושין היה קפיצה מהבמה אל הקהל שהיה אמור לתפוס אותו, ושם הוא גלש לו על הקהל בקראוד-סרפינג מפואר. והרי בשביל הרגעים האלה אורן סגל נברא. רק שהיה חשוב לו לדעת מי הכלה המאושרת. מעניין באיזה פסטיבל יחגגו את ירח הדבש. ואיפה לעזאזל הם עושים שבת חתן.

אורן סגל, גולש על הקהל. צילום: דפנה טלמון

אורן סגל, גולש על הקהל. צילום: דפנה טלמון

אלון עדר ולהקה, אוי כמה אני אוהבת אתכם. משב רוח נעים ורענן בתוך משב הרוח הרענן שגם ככה נשב. באמצע ההופעה החליט בנו של אלון לטפס יחד עם סבא עדר ולהתיישב מול הקלידים של אבא. אלון הגניב לו נשיקה והמשיך במופע, לבן היתה פחות סבלנות והוא ירד בלי הדרן.

אלון עדר וקהל. צילום: דפנה טלמון

אלון עדר וקהל. צילום: דפנה טלמון

בותימזוג, סלרה. עשו מחטף בשם שכן כעת מוזגים בירה מבית גניגר, לשם עברו לאחרונה ג׳קי ורימוך. וככה הברזים נפתחו עם עלות השחר, והם עלו לבמה כשהשמש דגדגה את מרכז השמיים. הקהל הקבוע שלהם, סטייל גריידפול דד, נאמן גם כאן. המחנה היה צמוד לבמה המשוגעת וכולם נדמה היה טרוטי עיניים וטובי לב. אמרתי שהבירה זרמה נכון?

שיער ופרווה, אבירן חביב. צילום: דפנה טלמון

שיער ופרווה, אבירן חביב. צילום: דפנה טלמון

האחיות לוז, המדהימות נתנו אתנחתא פחות קופצנית, אבל ממש מרגשת, צובטת, מלהטטת ומדויקת, הקהל רקד סווינג. גם אני. דניאל ספיר ריגש אותי וקיבלתי ממנו מעט מדי כי נאלצתי לרוץ לתחנה הבאה (בחייאת תעדכן מתי המופע הבא). את מסך לבן  הלא הם גבריאל וג'ילברט ברויד ראיתי ביומיים האחרונים לפחות שלוש פעמים. פעם הם אירחו את הילה רוח ופעם הילה רוח אירחה אותם. הם הצחיקו, ריגשו, הרטיטו והפתיעו אותי. סאן טיילור עם חיוכו המבויש עלה והמיס את הקהל. ואוף, אני בטוחה ששכחתי מלא. רגע, הולכת שניה לפשפש בתמונות.

האחיות לוז, נשים ואגוזים. צילום: דפנה טלמון

האחיות לוז, נשים ואגוזים. צילום: דפנה טלמון

אבל חוץ מזה, היה לי כייף. פשוט ככה. לא כולל את החבר׳ה שהתיישבו בבוקר מול האוהל וסיפרו על הקקי שלהם. וזה היה השלב שהוצאתי את הראש, רשפתי והודעתי להם, ש״תאמינו או לא אבל הקקי שלכם לא מעניין אותי״. חייכו. ובכלל קקי עם י׳ בסוף זה שם חיבה לקקה? תכלס, זה נשמע כמו אחלה שם של להקת אינדי. ועכשיו תמה תרועת הפסטיבל ועלי להמתין שנה. לעזאזל.

 

לחצו לצפייה בגלריית תמונות, צילום: יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות, צילום: דפנה טלמון

 

וידאו, צילום: אדוה אראל למעט רד בנד, צילום: יובל אראל

 

 

 

 

 

 


 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: