ראשי > עצמאי בשטח > אלבום אחד, שתי להקות, שלוש שחקניות

אלבום אחד, שתי להקות, שלוש שחקניות

לילות שלישי ורביעי הופכים למסע מוזיקאלי ביזארי, סיפור בחלקים הנע בין תאטרון יפואי למופעי רוק, שוטט, תיעד ומדווח – יובל אראל.

פסיכוזה ופדופיל. צילום: יובל אראל

פסיכוזה ופדופיל. צילום: יובל אראל

אזהרת חפירה – כן, האייטם\פוסט\כתבה הזו יהיה טעון בחפירות, ההסבר יגיע ממש בסוף, אבל תהיו הוגנים, אל תדלגו מיד לשם, תודה. פדופיל אפלטוני. התמכרות ונפש שסועה. הצלליות, אוונגרד פרוגרסיבי, אלתורי ג'אז וחפירות, כך הייתי מגדיר במשפט אחד את חוויות אמצע השבוע שלי, של הבלוג , של שנינו.

הסיפור מתחיל מספר שבועות קודם לכן, כאשר אני קולט העלאת אלבום חדש של אפרת בן צור למחנה הלהקות. אלבום בו נשמרת האווירה המיוחדת הסמי מלנכולית האופיינית לצד עיבוד מוזיקלי תואם לאלבומה הראשון בו ביצעה משיריה של אמילי דיקנסון. האלבום החדש מוקדש לאליס, עליסה בארץ הפלאות.

עוד אני מתעסק בו ואפרת עצמה פונה אלי בהזמנה לחוות את החוויה המלאה, לא רק האזנה לקטעי המוזיקה, אלא לחוות במלואה את ההצגה שהאלבום מהווה את פס הקול המוזיקלי שלה. אליס. תאטרון גשר.

בשעת ערב מאוד מוקדמת אנחנו מתייצבים בתאטרון גשר במתחם נוגה בגבול תל אביב ויפו, יחד עם עוד כמה מאות צופים מהז'אנר התיאטרלי, קהל מבוגר, מהסוג שבוודאי סבתי מסתתרת ביניהם, למרות שהלכה לעולמה לפני יותר משני עשורים…

איחור קל בשל בעיה טכנית כלשהיא ואנחנו נכנסים לאולם נגה, מהרגע שאתה מתיישב על המושב המרופד אתה חש בוורטיגו שאינו מרפה ממך, זו התפאורה המיוחדת, הקירות ואחורי הבמה מחוברים יחדים במעין פס רחב ולבן הנותן תחושה שכזו, כאילו ואתה עומד לצלול אל תוככי הבמה ממקום מושבך, התחושה מתאמתת ישר מהמערכה הראשונה, כאשר השחקנית בר שדה המגלמת את דמותה של אליס, עדיין ילדה קטנה, כאילו וצונחת לתהום בלתי מוגדרת, זוכרים את הצניחה ההיא בלב לביו של הפתח שעץ היער, בספר? לידה צונח בהיפוך דורון תבורי, המגלם את דמותו של לואיס קרול, או בשמו האמיתי צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, גיבור ספרותי שבימינו היה ככל הנראה מושלך בבושה לכלא באשמת פדופיליה.

אלא שהן בסיפור והן במחזה הפדופיליה הנתעבת של לואיס הוא די אפלטונית, הסיפור נשזר בלהטוטי תסריט ומשחק לצד עלילות הספר וחושף דמות אומללה של אליס, המתבגרת לעיני הצופים וכעת מגולמת בידי השחקנית נטע שפיגלמן המיטיבה להציג את שיסוע הנפש הנוראי של נערה מתבגרת המתמכרת לתרופות אותן קוצב לה על פי גחמותיו הפסיכולג\פסיכיאטר ובהמשך המסע התאטרלי המהפנט הופכת אליס לאישה, הנשואה שלא בעושר ולא באושר לבן דמותו של המפטי, חציו של הצמד המפטי דמטי הביצתי, מגולמת לבסוף בידי אפרת בן צור.

המוזיקה, זו שבעקבותיה גררתי את עצמי לתאטרון, מושמעת כאן ושם במהלך המחזה, מלווה בנגיעות מרומזות, ומהווה חלק מהמכלול השלם של החוויה האור קולית עם משחקי הצבעים והאורות המתחלפים על פני אותו פס לבן העוטף את האולם ויוצר עולם דימויים מרומז, רועי חן, שכתב ויחזקאל לזרוב שביים יצרו למשך שעה ועשרים מחזה לא קל, מאתגר את השכל הישר ואת התודעה הנרכשת, מינימליסטי בויז'ואל המדהים בניקיונו אך עשיר ברחשי שכל ומחשבה, כן, ארמוז בקריצה, להגיע למחזה הזה כשכדור לבן או ורוד כלשהוא מתחת ללשון (לא, לא אספירין…) היה מאפשר תובנות פסיכדליות אמיתיות להוויה החווייתית הזו, אשכרה…

בדיוק של לוחם אלמוני במבצע ריגול מתוכנן מראש אנחנו עוזבים את בניין התאטרון ומגיעים בזריזות לרכב כדי לחצות את ארבע מאות המטרים המפרידים בין השדרה לבין מתחם המוסכים בפאתי גבעת הרצל, שם שוכן לו מקדש הרוק התל אביבי המפורסם, מועדון בארבי, הכל על מנת להמשיך ולהעשיר את החוויה הלילית.

לא סתם הגדרתי את העניין כמבצע, שהרי הגבלות דרקוניות שהושתו על אנשי התקשורת שהגיעו למופע במועדון בארבי היוו מעין גדר או חומה גבוהה בחלק שלי לחוויה הצפויה, בשעות הבוקר קודם לכן הגיעה ההודעה הרשמית כי חברי הלהקה הקנדית שאמורה להופיע  Timber Timbre מבקשת מהתקשורת להישאר מאחורי מעקה הקונסולות במועדון ולשחרר קצת מהצילומים שנתחמו אך ורק לשני השירים הראשונים, הם גם ביקשו מהתאורן להרגיע עם האורות, האמת, שהבקשה כובדה גם בידי הקהל, למעט כמה שניות במהלכן הבחנתי באורו התכלחל של סמארטפון גדול מרחף מעל ראשי הקהל לא נצפתה תנועת צלמים וציודם במופע, התמקמתי לי בגלרייה מעל הבר וצפיתי במתרחש, מעבר לתקתוקו העיקש של צלם אחד בודד שנאבק קשות עם תנאי התאורה הקשים (גם אני, אך התנאים נצחו את ה- iso הגבוה וכל משחקי החשיפה הטכניים) הקהל היה מחובר לנעשה ויותר נכון לנשמע מהבמה, לדידי, פעם ראשונה בים, יותר נכון, רק במופע עצמו נחשפתי לחומרים שהבחורים הקנדיים יוצרים ומנגנים, המוגדרים בידי מביני דבר כמעין כור היתוך של מערבון צחיח יחד עם אימה הוליוודית, מבחינתי הם התחלקו לשלושה מרכיבים וסגנונות עיקריים – אחד גיטריסט שהיה אמור לנגן עם הצלליות (כי הוא פשוט מאוהב באפקט החצי אקוסטי חצי מתכתי מהדהד של הגיטרה בנוסח האנק מרווין המיתולוגי) , אחד קלידן שנולד שלושים שנה מאוחר מידי (כי הוא בשקט היה יכול להצטרף לאחת מהלהקות הרוק המתקדם של שנות השבעים שקלידים היוו המרכז ביצירתם) ומתופף שהיה אמור להופיע במועדון ג'אז (כי הנון-שלנטיות בנגינתו מזכירה מתופפי ג'אז מתוחכמים), חבל שאף אחד לא הסביר להם שאמנם בקנדה נלחמים רק באינדיאנים או צדים דובי גריזלי, אך בתל אביב אוהבים אינטראקציה בין הקהל לבמה גם כשמנגנים בסגנון פריק פולק…

אבל ברצינות, השילוב המיוחד הזה בין הניגודים יצר בסופו של דבר משהו חדש ושונה מכל מה ששמעתם עד עתה, ובלי להיכנס לתיוגים והגדרות\הכללות של ז'אנרים וסגנונות.

איזובל והחליל. ברדו פונד. צילום: יובל אראל

איזובל והחליל. ברדו פונד. צילום: יובל אראל

את החוויה הזו, מסע ה- LSD שהחל בתאטרון גשר, נמשך במועדון בארבי, סיימתי 24 שעות לאחר מכן (עם הפסקה ריאליסטית שלקחה אותי לירושלים, אך זה סיפור אחר) כאשר חזרתי לשביל ברחוב קיבוץ גלויות 52, המוביל היישר לפתחו של מועדון בארבי, על מנת לחוות מופע חו"ל נוסף, הפעם של ההרכב Bardo Pond המגיעים היישר מפנסילבניה, כמה מעלות דרומה יותר על הגלובוס מקודמיהם מקנדה…

הפעם האווירה הייתה שונה, כבר בכניסה למועדון ניתן היה להבחין בכמה דמויות חשובות ונחשבות בסצנת המוזיקה הישראלית, בלי שמות, לדידי מעין נייר לקמוס המעיד כשלעצמו כי הדברים האמורים הם חשובים…

החבורה הזו שכוללת שני אחים, מייקל וג'ון גיבונס, האוחזים בגיטרות חשמליות, עניין חשוב ביותר לצליל של ההרכב, בחורה אחת איזובל סולנברגר עם חליל צד ושירה ווקלית, נגן גיטרת בס קלינט טקאדה ומתופף העונה לשם ג'ייסון קורקוניס, הם מוגדרים כלהקת רוק פסיכדלי אמריקאי, במהלך שני עשורים בהם ההרכב פעיל יצאו עשרה אלבומי אולפן ועוד כמה אוספים ומיני אלבומים, הסגנון שלהם נע בין יסודות של הוקווינד (פסיכדליה ממוכנת של מנועי טורבינות מהמאה שעברה) לבין חפירות פסיכוטיות בנוסע עדות הסטונר רוק, עניין פעוט שיש לציין בהקשר הזה, את המופע חיממה זוהר ווגנר עם המסריחים שלה, כבוד גדול לזוהר, הייתי במופע הקמבק שלה לפני מספר שבועות, אך הפעם היה נכון להזמין את ההרכב הישראלי The Great Machine רק בשל העובדה שהם הם הסטונר רוק העכשווי תוצרת הארץ.

ברדו פונד בבארבי. צילום: יובל אראל

ברדו פונד בבארבי. צילום: יובל אראל

אבל לבטח מעניין אתכם מה היה במופע, אז דמיינו לכם את שני האחים גיבונס מנהלים מלחמה קרה עם מפלי גיטרות מוטרפים הנעים בין הרפפטיביות של השו גייזינג, דרך חפירות פוסט רוק, עובר בדרך לרוק רועש ונוגע לא נוגע בפסיכדליה החדשה, זו המבקשת לשמר את הצליל של הוק ווינד, עכשיו תוסיפו על כל הרעש הזה את קולה המרחף ממעל בריפים ארוכים ומשוגעים של שירה וצעקה של איזובל למעט ברגעים שהיא הניפה את החליל כדי להפיק צלילים רכים שנתפרו במדוייק לחפירות הולכים ומותחים עוד ועוד את הטראנס הנפשי העמוק בו שרוי הקהל, הי ראיתי גברים כסופי שיער ומגדלי כרס בירה קטנטנה עומדים במקומם כנטועים בעוד גופם מתנודד במעין מקצב תפילתי מהסוג השמור למחלקה הסגורה באברבנאל, תשמעו, היו אלו רגעים נדירים של חופש ופורקן חושים מוטרף, יציאה לכמה דקות מהמתח של חיי היום יום בארץ הקשה והנוקשה הזו והתפרקות טוטאלית בלי מדבר ובדי כותנה מתנופפים ברוח, השאנטי באנטי בנוסח הכי אפל, הכי גותי, הכי כהה, הכי רוק, הכי מהפכה, אליס והפדופיל שלה לבטח לא היו עומדים בזה.

בקטנה א' – רון חולדאי, על מנת לקצר את עונשם של תושבי תל אביב וגוש דן בכלל במהלך השנים הקרובות במהלכן יחפרו את מסלול הרכב הקלה\עירונית\שקר כלשהו, היית משלם לבארדו פונד שיעשו את העבודה, מהר יותר, נקי יותר וטוב יותר, כי הם אלופים בחפירות עומק ורוחב, בלי\עם פסיכוזות לצופים\משתמשים בדרך…

בקטנה ב' – , כדי להשתחרר מכל המפלים הללו, הפסיכדליה הנוקרת, דופקת, חופרת, חוזרת עוד ועוד הפסיכיאטר התורן היה ממליץ לנגן שוב את אלבום פס הקול של אליס, זה מרגיע, כעת.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמחזה

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע של ברדו פונד 

וידאו

האזנה

  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: