ראשי > חדשות בסצנה > השאיר את הפסקול

השאיר את הפסקול

אלי אברמוב, ממקימי להקת הקליק, הלך לעולמו בעקבות מחלה קשה, קהיליית המוסיקאים ואוהדים סופדים ומעלים את זכרו, אני מביא את הזוית האישית שלי.

אלי אברמוב, מרץ 2015, מועדון בארבי. צילום: יובל אראל

אלי אברמוב, מרץ 2015, מועדון בארבי. צילום: יובל אראל

מילים שכתבתי פעם, עדות ראשונה:

שנת 1981, אני חייל משוחרר, אחרי שלוש שנים במפרצי החולות הזהובים והמים התכולים של שארם א שייח, בתל אביב החיים סובבים סביב קולנוע דן, קולנוע פריז וקולנוע תל אביב, על הפינגווין והליקוויד עוד לא חלמו, בבוקר גולש בים ומשתדל לבלות כל ערב, המועדונים של אז נגנו דיסקו, היי אנרג'י…

רחוב דיזנגוף המיתולוגי לקראת תרדמת ושקיעה…מתוחם בדרום בתיאטרון האוונגרדי של ניקו ניתאי ליד הכיכר ובצפון בתיאטרון המדרגות ממש בפינת השדרה, הבאז מספר על להקה חדשה, רוק עכשווי, מעין פאנק, עם הרבה שחור, הם כבר הספיקו להופיע בקולנוע פריז, הערב ינגנו בתיאטרון המדרגות, אני מגיע, אנשים לבושים בשחור, יורדים צפופים במדרגות, המרתף השחור מחזיק יציע עם ספסלי עץ, משל היה אחרון מגרשי הכדורגל בכפר בדואי בצפון. ממול, על הבמה מערכת תופים אדירה, כמה צינורות צול וחצי של ביוב מככבים מאחור, מרתף או לא מרתף…

כן, היה מתח באוויר, ואז הם עולים לבמה, הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג, ענק שמנמן בעל עיניים ענקיות, כל הערב הוא פקח אותן לרווחה, מפלפל בהן משל היו פנסי תאורה, התיישב על מערכת התופים, עובד אפרת (עם שערות על הראש) בגיטרת בס ואלי אברמוב, גיטרה חשמלית, מתחילים לנגן, משום מקום קופץ בחור רזה, שיער ראשו שחור וקופצני, שפתיו משוחות בליפסטיק שחור, דני דותן. והם מנגנים, והם שרים, "גולם", "אינקובטור", "מסטיק פלסטיק", "שעת הזאבים" ועוד. הכל יצא לאחר מכן באלבומם הראשון – "אמא אני לא רוצה להיגמל".

השאר רשום בדפי ההיסטוריה של סצנת המוסיקה המקומית או כמו שאומרים, מים רבים זרמו מאז, את המפגש הבא עם הקליק ואלי אברמוב אני חווה שלושים שנה כמעט אחרי, כאשר חברי הקליק משיקים מיני אלבום עם שיר נושא "המסיבה של ישראל" הנוקב היטב בהוויה של החיים כאן והופך מאוחר יותר לאלבום של ממש עם מופע השקה וכל התפאורה, בשלב מסויים, כמי שמתעד ומדווח על הסצנה אני ואלי אברמוב מאשרים "חברות" בפייסבוק, במיוחד מהסיבה להיות עם היד על הדופק, הוא תמיד על הבמה אני תמיד ממול למטה, נהנה מהצלילים ומתעד.

המפגש האחרון במתכונת שכזו התרחש בחודש מרץ האחרון, מועדון בארבי, ערן צור משחזר את ערב שירי יונה וולך שהעלה במקור בשנת 1997, אלי אברמוב, קסקט לראשו, יושב על גבי כסא, אוחז בגיטרה, מנגן יחד עם כולם, הרבה אמנים על הבמה, חגיגה גדולה, אני קולט בתת ההכרה כי אלי לא במיטבו, כבר לכוד בציפורני המחלה, עדיין מנגן. מסלול החיים ממשיך לדהור, פיסת המידע הזו, קשה ככל שהיא, נבלעת ונעלמת בשטף האירועים התודעתיים.

אמש זה מגיע במכה, אני כבר מחזק ברגים בחצובת הוידאו במועדון רדינג 3, עוד רגעים ספורים ולהקתו של שאנטל, מלך הבלקן, תתחיל במופע הפזורה מלא השמחה שלה בפני קהל מאות שהתקבץ, לתפוס את ההזדמנות שהדמות הכל כך שמחה הזו עושה גיחה לתל אביב במהלך סבב עולמי לכבוד אלבום חדש. הפיד בפייסבוק מתחיל להתריע בסמארטפון, יואב קוטנר מודיע שאברמוב הלך לעולמו, אני בהלם, בתחילה טועה בזהות, מכוון לאברמוב אחר, אף הוא מעולם המוסיקה, ורק פגשתי בו במהלך אירוע שמח בו נכחו הרבה מהאולדסקול של הרוק המקומי, לוקח זמן כדי לתפוס את הטעות, נכנס לעמוד הפייסבוק של אלי, כלום, אין מילה חדשה או בכלל משהו שיתריע על הידיעה הקשה.

הערב מסתיים, בחזרה בבית, חוזר לפיד ברשת, קולט את שטף ההודעות, האזכורים, ההספדים, אלי אברמוב, מי שנמנה על מייסדי להקת הקליק, מחלוצות הרוק המתריס לתודעה, הלך לעולמו, מותיר אחריו שורות ארוכות של מוסיקאים מוכשרים שגדלו לאורו, תורתו, דרכו, תאמר לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

עצוב, נשאר רק הפסקול, ואני חושב לעצמי על הזכות של האמנים שאפילו לאחר מותם וגם בימים שבאופן טבעי שמם יתפוגג לו פחות או יותר בזיכרון הקולקטיבי, עדיין היצירות שלהם, במיוחד כאלו שהיו ונשארו משובחות, יהוו הנצחה לעשייתם אומנותם, מותר האמן מהאדם.

 

 

הודעה מטעם אקו"ם, אגודות מוסיקאים וקומפוזיטורים: אקו"ם מרכינה ראש בצער בעקבות פטירתו של היוצר אלי אברמוב והוא בן 61. אברמוב, שכיהן בשנים האחרונות כחבר דירקטוריון אקו"ם והיה מלחין, מפיק מוזיקלי ומעבד בולט, הצטרף לאקו"ם בשנת 1995. אלי הביא צליל ייחודי לכל פרויקט בו השתתף. עם ניסיון עשיר בארץ ובחו"ל, בתחומי המוסיקה האלקטרונית, הסימפול והמחשבים, הוציא אברמוב תחת ידיו להיטים כמו "אינקובטור" , " אל תדליקו לי נר", "ניצחתי" ו"לאב בוי", עיבד להיטים כמו "אסף אמדורסקי" ולקח חלק בהרכבים כמו "הקליק", "מוק סטריאו" ו"פורטיס וחברים". בעבודתו, היה אלי פעמים רבות חלוץ ההולך לפני המחנה, ששילב מודעות חברתית גבוהה ואומץ לעסוק בחומרים שאינם בקונצנזוס. הגישה הטריה והמתחדשת שלו הביאה לכל פרויקט שהשתתף בו, צליל אחר ומיוחד, שקשה היה לזהות בו עבודות קודמות של אלי.

הלוויה תתקיים ביום חמישי ב-14:00 בבבית העלמין האזרחי "מנוחת עולם" בנתניה

וידאו שצילמתי בחגיגת שלושים שנה לאלבום הבכורה של הקליק, מועדון בארבי.

 

 

  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: