ראשי > עצמאי בשטח > חמישים שנות צ'רצ'ילים

חמישים שנות צ'רצ'ילים

להקת הצ'רצ'ילים – חיים רומנו, מיקי גבריאלוב, דני שושן והצלע הבריטית – רוב האקסלי מתאחדת אחרי ארבעים שנה במופע המוקדש לזכרו של עמי טרייביש המתופף המנוח, 28.11.2015, מוצ"ש, בארבי. יובל אראל ואדר אבישר חוזרים לשנות השבעים, חפירות, זיכרונות, ניתוח, ביקורת ועדויות בלעדיות במלל ותמונות.

הצ'רצ'ילים מתאחדים, בארבי 2015. צילום: יובל אראל

הצ'רצ'ילים מתאחדים, בארבי 2015. צילום: יובל אראל

החפירות של יובל אראל:

בסוף הערב כאשר הקהל הרב זרם החוצה מהמועדון וחלף ליד שולחן המרצ'נדייז שם הוצעו למכירה עותקי ויניל מאלבומי להקת הצ'רצ'ילים אמרתי משפט אחד הממצה את כל החוויה בדי.אנ.אי האישי שלי – "תכלס, מכל הנוכחים כאן, אני היחידי שתיקלט בהופעה של הצ'רצ'ילים!".

חוזר אחורה בזמן לאמצע שנות השבעים, בית הנוער, מרכז ביכורי העתים בתל אביב, המתנ"ס העירוני הופך בלילות שישי למועדון ריקודים, דיסקוטק אם תרצו, מקום בו נפגשו נערי ונערות צפון תל אביב עם עמיתיהם מהדרום, המוסיקה היא מופע חי, כל להקות פליטי שנות השישים מימי הזוהר של מועדוני רמלה ולוד מחלטרים בבית הנוער, הכוכבים הכחולים, העכבישים, האריות, וכמובן גם הצ'רצ'ילים, בהרכב כזה או אחר, הערב מתחיל מוקדם, בשעה תשע על הבמה, בשעה עשר הפסקה לחצי שעה ועוד שעת הופעה עד אחת עשרה וחצי או אז שולחים אנשי המועדון העירוני את בני הנוער הביתה לישון. בפסק הזמן בו נחים הנגנים מתקיים תקלוט, שני פטיפוני גרארד מיושנים, ראש קרמי, מכונת אקו מסייעת במעבר בין שיר לשיר, תקליטוני 45 לצד אריכי נגן 33, אריה ולדמן, המנהל של המועדון בוחר בי, נער שמבלה את זמנו בחנויות תקליטים, להיות התקליטן, קטע שנלקח על ידי ברצינות והוביל בהמשך לחוויות והרפתקאות תקלוט בשלל מועדוני רחוב המסגר והתחנה המרכזית.

רוב האקסלי, הצלע הבריטית של הצ'רצ'ילים. צילום: יובל אראל

רוב האקסלי, הצלע הבריטית של הצ'רצ'ילים. צילום: יובל אראל

אבל החפירה הזו איננה קשורה לענייננו, מעבר לעובדה שאכן הזדמן לי לתקלט גם בהופעת חלטורה של להקת הצ'רצ'ילים, אך גודל האירוע היה דווקא בצד האחר שלהם, כאשר חברי הלהקה הצטרפו לאריק איינשטיין כהרכב ליווי, למעשה המופע היחידי בו ראיתי את אריק איינשטיין שר בלייב התקיים בגני התערוכה בתחילת שנות השבעים במסגרת "עיר הנוער", אז קראו להרכב – "אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים", ההרכב שחימם אותם והיה בתחילת דרכו נקרא "תמוז", כן, אפשר לאמר שאני סוג של "פורסט גאמפ" בקטעים האלו….

עשר שנים קודם לכן מקימים חיים רומנו, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר ועמי טרייביש המנוח את להקת הצ'רצ'ילים כהרכב שמתמחה בביצועי גרסאות כיסוי ללהיטים המגיעים מעבר לים, החיפושיות, לד זפלין, היו המודלים, ונתנו את הדחיפה ליצור דברים בסגנון הייחודי להרכב, יצירות שעד היום נשמעות רעננות ואיכותיות, בהמשך הם עוקבים אחרי הפרוייקטים של ג'ון לורד מדיפ פרפל המשלב רוק עם תזמורת פילהרמונית והולכים על כיוון זהה, פעם אחת הספיקה לצוות היכל התרבות בתל אביב להבין שהרוקרים הללו לא מתאימים להוויה של אולם הקונצרטים, אך היצירות שעובדו במיוחד לתזמורת ולהקה הפכו להמנוני רשות השידור הטלוויזיה הכללית ומלווים בקליפ של דייג המשליך רשת שבקה בחוף הים, קוראל לאוהבים צעירים של אדון באך היה שלאגר אמיתי.

חיים רומנו, הגיטרה של הצ'רצ'ילים. צילום: יובל אראל

חיים רומנו, הגיטרה של הצ'רצ'ילים. צילום: יובל אראל

האמת שהצ'רצ'ילים בחלופותיהם השונות היו בין ההרכבים הראשונים שהעיזו ולקחו עצמם לנסות ולעשות זאת מעבר לים, הרפתקאה לונדונית שהובילה לשינוי שמם לג'ריקו ג'ונס על מנת לא לעורר את זעם הבריטים על השימוש בשם מנהיג מימי מלחמת העולם, שם שבכלל הגיע מכינויו של יצחק "צ'רצ'יל" קלפטר…

אבל כל החפירה המקדימה  הנוספת הזו רק באה לפני שאציין כי תכלס, האיחוד שהתקיים אמש במועדון בארבי של שאול מזרחי איננו הראשון, כבר התרחשו כמה מופעי איחוד שכאלו בהפקתו של שאול אחר, היה זה שאול גרוסברג יחד עם משפחתו ופרויקט מועדון הרוק הישראלי שבמהלך העשור הראשון של המאה העשרים ואחת הכריז מידי שני וחמישי על מופעים חגיגיים לכבוד כך וכך שנים לאלבום הזה או כך וכך שנים ללהקה ההיא, בין וודסטוק, פינק פלויד, לד זפלין ואחרים הוא הספיק להכריז על מופעי איחוד של להקת הצ'רצ'ילים, מופעים אותם חוויתי כמי שמתעד את ההתרחשות, האחרון שבהם התרחש במועדון צוותא, אוגוסט 2009, עמי טרייביש, המתופף המיתולוגי, נטל בו חלק, למעשה היה זה המופע האחרון של עמי עם הצ'רצ'ילים, הוא הלך לעולמו בעקבות מחלה קשה.

מיקי גבריאלוב, שירה ובס. צילום: יובל אראל

מיקי גבריאלוב, שירה ובס. צילום: יובל אראל

מבחינתי, ביום בו הוכרז על האיחוד הנוכחי, ידעתי שאני הולך לקראת מסע בזמן בחזרה למחוזות הילדות והנעורים.

אמש, המה מועדון בארבי, מקדש הרוק של תל אביב, בקהל רב, המופע הוכרז כסולד אאוט ימים רבים לפני כן והמאבק של המעריצים מאפירי השיער הנושקים לעשור השישי ואף השביעי של חייהם להניח יד על כרטיסים הלך וגבר. כך זה, בכל פעם שהרכב, להקה, אומן שהציבור הוותיק גדל על שיריהם, מסמלים יותר ממוסיקה לציבור, מסמלים חזרה לימי הנעורים, בדומה למעיין נצח שכזה, המשיל את שכבות השנים ושולף אותך טרי ורענן אל אותם זיכרונות הטמונים עמוק עמוק בדי.אנ.אי האישי…

ייחודו של האיחוד הנוכחי היה בהגעתו של החבר הבריטי בהרכב, רוב האקסלי, זמר וגיטריסט, הנושק לשנתו השבעים, להצטרף להרכב לסבב הופעות שיתפרס על פני החורף הקרוב על מנת לחגוג את יובל החמישים להקמת ההרכב.

דני שושן, הקול של הצ'רצ'ילים. צילום: יובל אראל

דני שושן, הקול של הצ'רצ'ילים. צילום: יובל אראל

האמת שמעבר לשלושת האלבומים שהושקו אז, לפני שנים, ובמהלך השנים המירו אותם בחברות התקליטים לפורמט תקליטור ועתה, לפי צו האופנה הנוכחית, שוב חודשה גרסת הויניל לא יצרו חברי הלהקה שירים חדשים מעבר לסינגל אחד שנכתב לפני ארבע שנים לכבוד שנתה ה- 64 של מדינת ישראל, הגרסה העברית לשירם הידוע של הביטלס – When I'm 64. הקהל הישראלי לא דרש, הסתפק בחומרים מאז, אלו המחזירים אותו כאמור שנות דור לימי הנעורים, ובכך למעשה טמון סוד האהדה ללהקה, הנעורים. לינק (כולל השיר וקטעי וידאו נדירים, איכות לא משהו, התנצלותי הכנה לאניני האוזן).

ואם אתם כבר שואלים אותי – הי חבר, אתה חופר, תכלס מה באמת היה אמש, מה הרגשת? ספר! הרי התשובה היא כדלקמן, מה אתם תחושו בפגישת מחזור? כזו שמחברת אתכם לנימי הילדות והנעורים? מה אתם תחושו כשהלהקה שעל הקצב שלה גדלתם עולה להופעה ממש מולך אחרי כמה עשרות שנים? אז זו בדיוק ההרגשה שחשתי, ומה היה שם אמש? אלף איש ואשה, פחות או יותר בגיל בו השיער מאפיר או בכלל נעלם, מרגישים עצמם שוב צעירים ברוחם, מתחברים לנימי הילדות והנעורים, מרגישים שהיסודות מאז נותרו חזקים, רועמים ורעננים מתמיד.

וכעת, רשות הדיבור לאדר אבישר ומצלמת מכונת הזמן:

 

קליק מצלמת הזמן (קליק ראשון)

שנת 1968, תל אביב של סוף שנות ה – 60 תחילת שנות ה -70 נראית כמו קיבוץ… כיכר דיזנגוף, חנות התקליטים "רון" בפסאז' הוד. חדי העין יכולים עדין להבחין בשוכות שנחפרו באדמה של כיכר צינה דיזנגוף לקראת מלחמת ששת הימים…. האופוריה בשיאה… חומוס ברמאללה, טיולי בית ספר ליריחו וירושלים של זהב.

בתקליטי רון מציג הבעלים בחלון הראווה, לצד קונצ'רטו ללהקה ותזמורת של סגול כהה, את האלבום הראשון של להקה בשם "הצ'רצ'ילים"… ניחוח של חו"ל, העטיפה בעלת צבעים כהים, דמויות חברי הלהקה מצולמות באופן שהזכיר עטיפות של להקות פסיכדלייה כמטוסו של ג'פרסון והשזיפים החשמליים.

קליק מצלמת הזמן (קליק שני)

אותה שנה…. כתבה נרחבת במגזין "להיטון" – חשיפה: סטן סלומון, סולן "להקת הקצב" (כן כך כינו את הלהקות אז) הצ'רצ'ילים צולם בתמונות פרובוקטיביות כשהוא….. בתחתונים…. רחמנא ליצלן… מישהו מהפיקוח העירוני העיר לבעל הדוכן שבפינת רחוב פרישמן דיזנגוף להסיר את העיתונים מחזית הדוכן…. במהדורה שבשבוע אחרי זה הכותרות של להיטון דווחו על תאונת דרכים שבה היה מעורב ואן פולקסוואגן של הלהקה שהתהפך בנסיעה לצפון…. תמונה של גבריאלוב עם תחבושת על הראש…..

קליק מצלמת הזמן (קליק שלישי)

שנת 1970…. בבית ספר תל נורדאו שבו למדתי מהומה… הגיעו נציגים של פסטיבל "רוק שנות ה -70" – התשובה הישראלית לוודסטוק…. במחיר של 4 לירות ניתן יהיה לצפות גם בצ'רצ'ילים, גם בעוזי והסגנונות וגם באריות – הכותרות ב"להיטון" זועקות על מחלוקת בתוך להקת הסיגנונות – מאיר ישראל קנה מערכת תופים "כפולה" למורת רוחם של כמה מחברי הלהקה…..

קליק מצלמת הזמן (קליק רביעי)

אבא שלי אומר שאם אסתפר הוא יקנה לי כרטיס להיכל התרבות – נועם שריף הולך לארח את "להקת הקצב" הצ'רצ'ילים בערב שמשלב רוק וקלאסי…. הארץ כמעט מתהפכת… אני מתרגש… בשנת 1969 לקח אותי אבי בפעם הראשונה לאלברט הול בלונדון ושם ראינו קונצרט ניסיוני בשם "קונצ'רט ללהקה ותזמורת", של להקה יחסית אלמונית בשם "סגול כהה"…. ג'ון לורד הקלידן המנוח של הסגולים נגן על האמונד, אדי שפירוביץ' בהיכל התרבות ניגן על אורגן הונר…. בפעם הראשונה אני שם לב לגדולה של גיטריסט בשם חיים רומנו.

קליק מצלמת הזמן (קליק חמישי)

1970…. אני בן 13, הולך לבד ברגל, מרחוב פרוג בתל אביב לגני התערוכה (יריד המזרח קראו לזה נדמה לי), היכן שהיום מרכז הקונגרסים היה אגם וליד האגם מבנה לבן דמוי כיפה… על הגג, רומנו עם שיער ג'ינגי ארוך, דני שושן עם שיער של "ביטניק", מיקי גבריאלוב ועמי טרייביטש עם שיער אפרו מסולסל ורוב האקסלי שנראה כמו ישו בציורי הרנסנס רק עם משקפיים –  הלהקה בשיאה: עם להיט שמתנגן ברדיו באנגלית (רחמנא ליצלן)  SHE'S A WOMAN, בניגוד לעמדת קברניטי הרדיו שחרטו על דיגלם השמעת מוסיקה ישראלית בלבד… לסיום  WHOLLE A LOTT  LOVE של זפלין…. ליד האגם נצבו דוכנים למכירת תקליטים… 16 לירות… האלבום השני של זפלין נחטף כמו לחמניות – האלבום הראשון של הצ'רצ'ילים קצת פחות… אם הייתי יודע מה מחירו היום הייתי קונה אז 50 עותקים…..

קליק מצלמת הזמן (מלחמת המפרץ)

באולפן קטן ודחוס מתחת לבית אמי ברחוב פרוג, דני שושן מקליט את תפקידו של "דניאל" באופרת הרוק שלי "מסע איטי"…. באולפן ספק ערים ספק ישנים גם דפנה ארמוני, ניר צדקיהו, שאול שובל וחיים רומנו שקיבל אישור מאשתו קארין להקליט איתי את האלבום בתנאי שיחזור עד הבוקר…. דני, במקצוענות מבצע את התפקיד בטייק אחד…. כמו גם רומנו… שלא מבין על מה כל המהומה….

מבחינה מוסיקלית הצ'רצ'ילים בעצם מייצגים את המהפכה שעברה על עולם הרוק (ולאו דווקא הישראלי)… ועיון ברשימת השירים שהלהקה ביצעה בהופעת האיחוד תוכיח את זה בנקל.

הצ'רצ'ילים, איחוד שנת 2009, עם עמי טרייביש המנוח. צילום: יובל אראל

הצ'רצ'ילים, איחוד שנת 2009, עם עמי טרייביש המנוח. צילום: יובל אראל

הלהקה החלה כמו רבות מאחיותיה בביצוע קאוורים ללהיטים ידועים. להיטים שנעו מפופ קליט ועד לעיבודי רוק כבד יותר לשירים של לד זפלין והחיפושיות (עיון בהיסטוריה המפוארת של להקות כמו סגול כהה יגלה שאפילו מעבר לים זה היה הסיפור ולעיתים, הקאוורים, כמו במקרה של השיר ללניה במקור של דונובן זכו להצלחה ולהכרה יותר בביצוע של סגול כהה).

במידה מסויימת, הצ'ר'צילים הקדימו את זמנם והממסד לא היה מוכן לקבל כל דבר שהיה רחוק מהשלטון חסר המצרים של הלהקות הצבאיות, השירים הפטריוטים שלאחר מלחמת ששת הימים והעובדה שהם שרו באנגלית….

האזנה לאלבום הראשון של הצ'רצ'ילים (עם סטן סלומון) יגלה המון שירי פופ סכריניים על גבול ה"בבל גאם"…. ומה הפלא כשבשנים האלה לצד "זוהר אהבתך" של הקצפת ככבו במצעדים שירים כמו "יאמי יאמי יאמי" להקות הארצ'יז ודומיהן.

דני שושן, הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

דני שושן, הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

אי שם במחתרת, באפלולית מועדון קליפסו ברמלה, החל להתעורר גל של "להקות קצב" ששרו כיסויים באנגלית – השמנים והרזים, האריות וסגנונות, שמרביתם נעזרים (ממש כמו בכדורסל כיום) בשחקני חיזוק מחו"ל – חלקם מתנדבים שהגיעו לכאן בעקבות מלחמת ששת הימים וחלקם פליטים של להקות מחו"ל שהגיעו ארצה להופעות ונשבו בקסמינו (כדוגמת רוב האקסלי וסטן סלומון שהעיפו את הצ'רצ'ילים למחוזות של יצירה מקורית ברוח הפסיכדליה של הרוק האירופי, איב אורצ'ובר מהסגנונות שהכניס את הסאונד של אורגן ההאמונד לרוק הישראלי שנישלט עד אז על ידי צליל של גיטרות).

בו בזמן שהלהקות הללו צברו עוד ועוד קהל, וחלוצים כאלי ישראלי העזו לשדר קטעים ברדיו, הממסד ראה בלהקות האלה נטע זר – תופעת שוליים שאין לה מקום בתרבות הישראלית.

דחיקתה לשוליים גרמה לצ'רצ'ילים לצאת למחוזות כמו דנמרק וגרמניה שם הופיעו כלהקות חימום ללהקות כמו סגול כהה, "פתאום שמעתי וואווא ודיסטורשן", סיפר לי פעם רומנו, "עמדתי מאחורי הקלעים וראיתי מופע של הנדריקס ולא האמנתי שככה באמת מנגנים".

רומנו גם מתעקש שמפיקי סגול כהה נבהלו מהאיכויות המוסיקליות של הצ'רצ'ילים ובאחת מההופעות הם דאגו לנתק את כבלי החשמל מציוד ההגברה….

מיקי גבריאלוב, הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

מיקי גבריאלוב, הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

אני לא יודע אם רומנו מפריז קצת או לא אבל העובדה שמישהו בארץ התעורר והבין שכאן לא מדובר בתופעה שולית חולפת ואנשי הד ארצי החתימו את הלהקה על חוזה להוצאת אלבומם הראשון….

הימים בארץ מתחילים להשתנות: הפתיחות לתרבות הזרה, במיוחד סיפורי הקומונה של החיפושיות יוצרת כאן גל חזק מאד של אומנות אלטרנטיבית בקולנוע, באומנות ובמוסיקה…. חור בלבנה של אורי זהר, ז'אן ז'אק קאטמור עם המיצגים הניסיוניים שלו בסינמטק תל אביב בבית עובדי העירייה ברחוב פומפדיתא, תומרקין במוזיאון תל אביב, ונועם שריף וזובין מהטה הצעירים שנחשפו לעבודות של פראנק זאפא ודומיו.

שריף, גאון מוסיקאלי בזכות עצמו עורך לראשונה ניסיונות בשילוב מוסיקה מזרחית עם רוק (הרבה לפני שמוסיקת העולם נוסדה)… והדברים מקבלים ביטוי בפסקול הסרט "מקרה אישה" שמהווה למעשה את האלבום הראשון של הצ'רצ'ילים….

האזנה לאלבום מגלה את הסכיזופרניה של הלהקה – מצד אחד בלאדות פופ נוגות של רוב האקסלי (אחינועם לא יודעת), ומצד שני הפסיכדליה והחדשנות "הטריפית" של "דבקה" (היצירה החשובה ביותר לטעמי שיצרו הצ'רצ'ילים אי פעם)… והיה כמובן גם סטן סלומון עם גינונים של זמר רוק בסגנון ג'ים מוריסון, עם קול עוצמתי ומאניירות פרובוקטיביות.

למעשה האלבום מציג את המעבר משנות ה -60 לשנות ה -70 (ומאחר שבאומנות המעבר הוא לא בעשורים אלא בחצאי עשורים – כך פעם לימדו אותי באוניברסיטה) אזי מדובר במעבר בין תחילת שנות ה 60 ל סופם – ממוסיקת פופ מלודית ונעימה לפסיכדליה אקספרימנטית כדוגמת הפינק פלויד בתקופותיה הראשונות.

ההשפעות האלה עיצבו בסופו של דבר את האלבום הראשון – הביטלס, ההוליס ופינק פלויד, לצד סגול כהה, הנדריקס וג'פרסון איירפליין.

חיים רומנו, הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

חיים רומנו, הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

ככל שהזמן התקדם ההשפעה של להקות הרוק הכבד, סגול כהה, השבת השחורה ולד זפלין הלכה והתגברה ואת טביעות האצבע אנחנו כבר מרגישים באלבומיו של איינשטיין: פוזי, שבלול ופלסטלינה בהם השתתפו חברי הצ'רצ'ילים. מישה סגל ושלום חנוך למעשה עיצבו את עצמם לתבניות שהציב רומנו כמוסיקאי המשפיע (למרות שהוא יחלוק על כך) בצ'רצ'ילים.

ההשפעה הבריטית של להקות כמו סגול כהה, האקספשן ההולנדית, המודי בלוז והנייס, שערכו ניסיונות בשילוב מוסיקה קלאבית עם רוק חדרה גם לצ'רצ'ילים וגם מלחינים קלאסיים,  נשאבו לרוח החדשנית הזו שגרסה פיוז'ן בכל מחיר של סגנונות מנוגדים: הודו ולונדון, ג'אז עם רוק, וקלאסי עם רוק….. נועם שריף יכול להיחשב לפורץ הדרך הישראלי והוא היה זה שניסה לשכנע את המנהל המוסיקלי הצעיר של הפילהרמונית, זובין מהטה (שעבד עם זאפא), לשלב בין הצ'רצ'ילים שהחלו לצבור לעצמם מעמד על בעולם התרבות הישראלי לבין הפילהרמונית הישראלית…

הניסיון הישראלי מומש רק בחלקו בגלל הפחד מפני תגובת הקהל – ושתי הישויות הופיעו בנפרד באותו הערב (הערוץ הראשון תיעד כמה שניות מההופעה של הצ'רצ'ילים והד ארצי הוציאו תקליטון עם שתי היצירות של באך).

הגדולה של הקוראל והקונצ'רטו הכפול, כפי שהם מופיעים בתקליטון היא שבניגוד "לעיבודים" רוקיסטיים ליצירות קלאסיות – כאן חופש הפעולה היה רב מאד ורב החומר התבסס על אילתורים של רומנו ברוח היצירה המקורית כשאת הכינור מחליפה הגיטרה.

 

ולמרות שהצ'רצ'ילים הוכיחו את עצמם שוב ושוב וגם גיבשו לעצמם סטייל מוסיקלי ייחודי ששילב בין רוק כבד וקצת השפעות "ישראליות" (יאיר רוזנבלום ?). הדברים מהבחינה הזו הגיעו למיצוי עם הוצאת  Living Loving ו – She's a woman על גבי תקליטונים. הסאונד כבר היה מגובש מאד, שילוב מנצח של בלוז כבר ורוק כבד ונראה כי הפאזל הושלם עם הצטרפותו של דני שושן, זמן הרוק הטוב ביותר בארץ ללהקה.

שושן הביא לצ'רצ'ילים את המימד שכה היה חסר – "FRONT MAN עם מנעד קולי בליגה של יאן גילן, פול רוג'רס ודייויד ביירון. וגם השילוב הקולי בין גבריאלוב, האקסלי ודני היה מושלם. להוסיף על כך שגבריאלוב החל לצעוד קדימה עם הסגנון הייחודי שלו שהתבטא לא רק בנגינת באס אלא גם בכוונים מוסיקליים חדשניים.

הדברים הגיעו לשיא בשני האלבומים שהוציאה הלהקה (תחת השם JERICHO JONES) בחברת A&M בלונדון… ההפקה של האלבום Junkeys Monkeys & Donkeys מהוקצעת מאד, בעלת מוטיבים קצביים משתנים ונשמעת מושפעת מאד מאלבומים כ IN ROCK  של סגול כהה. הקטע הטוב ביותר באלבום – There Is Always A Train נשמע כמו שכלול מתבקש לרוק הכבד הבריטי ו- Mare Tranquilatas של מיקי גבריאלוב סימן את מה שעתיד לבוא בקריירה המוסיקלית של הלהקה – הפנית לרוק מתקדם.

רומנו, (בדומה לריצ'י בלקמור) החל גם להתעניין במוסיקת פאנק ובשילוב מנצח של בלוז קלאסי עם מוסיקת רוק כבדה כדוגמת עמיתים כג'ימי פייג' וג'ף באק. רומנו באלבום הזה מגיע לשיא מבחינת מוסיקאי ישראלי.

הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

הצ'רצ'ילים, איחוד 2009, צוותא. צילום: יובל אראל

האלבום גם הכיל "להיט" רוקיסטי Time Is Now, שכתב לא אחר מריי דורסט מלהקת מונגו ג'רי, להיט שנהפך לאחד מסמלי ההיכר של הצ'רצ'ילים.

ויחד עם זאת, העובדה שבאותה שנה ראו אור אלפי אלבומים של להקות שונות ומשונות באותו הז'אנר הייתה בעוכרי הצ'רצ'ילים מבחינת ההצלחה המסחרית.

יתכן שניתן להסביר את הכישלון הזה בהעדר ניצול הייחודיות של חברי הלהקה שהתבססו על ז'אנר מוגדר ולא השכילו לשלב אלמנטים היו ייחודיים רק להם – האוריינטליות, המוסיקה היוונית וההשפעות של המוסיקה הטורקית האותנטית שהביא מיקי גבריאלוב מהבית.

סיום המסע הסגנוני שהחל ממוסיקת הפופ התמימה של שנות ה -60, מוסיקת הרוק, דרך הרוק הכבד, המוסיקה הפסיכודאלית נגיע לשיאו ולסיומו באלבום JERICHO, שבו עיצבה את עצמה הלהקה באומני רוק פרוגרסיבי (או כפי שנהגנו לקרוא לזה פעם – רוק מתקדם)…..

מלווים בכלי מיתר ובעיבודים סימפוניים ורוב יאנג – נגן קלידים ומעבד מוסיקה קלאסית מהרמה הגבוהה ביותר ("אם היינו ממשיכים הלאה רוב היה החבר החמישי בג'ריקו" דברי רומנו בעצמו) הפיקו הצ'רצ'ילים מאסטר פיס בכל קנה מידה שילבו את כל מה שהיה ניתן באותה התקופה מבחינה סיגנונית ויצרו אלבום מופת של רוק מתקדם סימפוני שנשמע אקטואלי גם כיום.

באופן אישי JUSTIN &NOVA  מהווה את עבור הצ'רצ'ילים את מה שהתשיעית מהווה עבור בטהובן – קטע מורכב סגנונית עם נגינת פסנתר וירטואוזית המזכירה ענקים כריק ווייקמאן, תזמורת סימפונית קטנה, מיקצבים מתחלפים ושירה אנרגטית של רוב (בתחילת הקטע) ושל דני (שמגיע לשיא בסיום).

וכמובן יש את הקטע "אתיופיה" שהוא בית ספר מהלך לנגני גיטרה… קטע מוטרף מבחינה קצבית (6.8 שמתחלפים ב ארבעה רבעים) עיבודים שנעים מבלאק סאבת', רורי גלאגר ומיקצבי ג'אז רוקיים לקטע רוק כבד עד כבד מאד…. כשבין לבין יש קטעים "רכים יותר"  Don't let me down, שעל אף "רכותו" נשען על קצבים משתנים"

הצ'רצ'ילים, איחוד 2015, בארבי. צילום: יובל אראל

הצ'רצ'ילים, איחוד 2015, בארבי. צילום: יובל אראל

לשמחתי – בערב שהתקיים אתמול היה ייצוג הולם לרוב הקטעים החשובים שאותם הזכרתי הופכים את הערב למסע בזמן ולמסע במהפך הסגנוני שעברו הצ'רצ'ילים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: יובל ואדוה אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: אדר ולאה אבישר

וידאו, צילום: אדוה אראל

 

 

 

 

 

קטע מדהים שתיעד כפיר ריפשטוס

 

אפילוג: יובל אראל חוזר לזירת הפשע…

אכן, חפרנו כאן יותר עמוק מתעלת בלאומילך ויותר רחב מתעלת סואץ, אך הטעם שנשאר היה טעם של עוד וכאשר יצחק "צ'רצ'יל" קלפטר, מי שנמנה על ההרכב המייסד של להקת הצ'רצ'ילים וגיבור גיטרה ומוסיקה בפני עצמו בפנתאון המוסיקה הישראלית מגיע כאורח כבוד בסשן האיחוד ביומו השני, היה זה ברור ומובן מאליו שלא נחמיץ את הרגעים הללו, ואכן אמש, חזרנו אני ואדר אבישר למועדון בארבי ביום ראשון בערב כדי לחגוג שוב את האיחוד של הצ'רצ'ילים, יש תמונות ואפילו קטעי וידאו, לכו על זה!!!

 

לחצו לצפייה גלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו, צילום יובל אראל

 

 

פוסט מורטום, אדר אבישר תוהה בקול רם על התרבות בישראל

בשולי שתי הופעות האיחוד של להקת הצ'רצ'ילים ניתן להפיק לקח אחד חשוב – פשיטת הרגל התרבותית וליקוי המאורות שבה אנחנו חיים…. או כפי שתיארה זאת אחת מחברות המילים שלי בפייסבוק ,"השתלטות הפורנוגראפיה".

הצ'רצ'ילים אינם עוד מוצר של נוסטאלגיה, חבורה שבאה לעורר את מיצי הקיבה של הזיכרונות של בני ה – 50 פלוס, אלא חבורה מדהימה של מוסיקאים שלא קמו להם יורשים. אם תרצו "האבנים המתגלגלות", "הסגול כהה" או "הפינק פלויד המקומיים".

ודומה, כי היחיד שיצא נשכר מהקמת הלהקה, להוציא כמובן את שלושת האלבומים המדהימים שהפיקה בתחילת שנות ה – 70, הוא חיים סבן… בעל חברת מחזיקי המפתחות שהאמין בחבורה הצעירה וכיום הוא "אל" שמזיז מנהיגי עולם….

יש לי הכרות קרובה עם שניים מחברי הצ'רצ'ילים, חיים רומנו, גיטריסט על שלא קם לו יורש, ודני שושן,לטעמי, גדול זמרי הרוק שלנו שאיש לא הצליח "לדגדג" את יכולותיו הקוליות.

שני הענקים האלה הקליטו איתי באולפן ועם חיים הופעתי באין סוף הופעות והקלטנו אלבום עם חברי להקת ואן דר גראאף הבריטית….

וכיצד ידעה הספירה התרבותית שלנו לשמר את שושן, רומנו ואת מיקי ? הופעה בברבי ? (למרות שעל פי מכירת הכרטיסים יכלו בהחלט לקיים שלוש הופעות בהיכל התרבות)…

פתחתי את העיתון של המדינה בבקרים שלאחר שתי ההופעות המפוצצות שנכחתי בהם בתקווה למצוא רבע ביקורת, איזכור או תמונה…. יסלח לי חברי ורעי רון ירון, עורך ידיעות, יסלח לי גם עמוס רגב מישראל היום – מילה לא הייתה שם…. אה כן המון מילים על הפסיגל, הפסטיבל ותוכניות ריאליטי…..

בהופעה השניה ביום ראשון, ניגש אלי אלי חיון, הבעלים של "האוזן השלישית" לשעבר, ולחש לי: "תשמע, אין ספק שרומנו הוא הגדול מכולם, אין מישהו שמתקרב אליו".

אמת אלי,אפילו אלווין לי הגדול, איתו ניגנו בזמנו בערב שכולו התרגשות בקולנוע דן, ציין את העובדה הזו באוזני – רומנו הוא אכן "אליל גיטרה".

אך מה שהיה טוב ל"אוורג' וויט בנד" איתם ניגן רומנו ולשלל הרכבי על, לא מספיק טוב לספירה התרבותית הישראלית שלא יודעת לפרגן לדור ההוא של נפילים אמיתיים. עם כל הכבוד, האם רומנו צריך להתפרנס מנגינת קאוורים באילת ?

אני יודע, כל פרנסה מכבדת את בעליה, אך אם נחשוב על זה באופן קר ומעט ציני, עצוב לחשוב על זה שדני שושן, אדם עם קול ויכולת מוסיקלית שאינם נופלים מאלה של פול רוג'רס מ"החופשיים" או יאן גילאן מ"סגול כהה", מתפרנס מהרקדת אורחי חתן וכלה בתזמורת חתונות (תזמורת מעולה ללא ספק – אבל… תזמורת חתונות).

שאת ארבעת האלבומים המעולים חיים רומנו הוציא בהוצאה עצמית ושלא זכו להכרה, ושכיום כל הפוליקרים, השלום חנוכים ודומיהם מעדיפים לגייס לשורותיהם "ילדים" שעולים שמינית אך גם נשמעים ככה.

מדוע צריכים לחכות לערבים בברבי כדי לגלות עד כמה שמיקי גבריאלוב הוא נגן באס מדהים ולהזכיר אותו רק בהקשרים של "בדשא אצל אביגדור"….

ובמקביל, בחדשות ערוץ 2, כתבה של כעשר דקות בחדשות על זמרת בת 17 שהשתתפה ב"בית ספר למוסיקה"…. ואצל גיא פינס סנסציה – העיתונאית שחשפה את ינון מגל הוזמנה להשתתף ב"אח הגדול".

חוזקו של עם הוא, בין השאר, ביכולת שלו לשמר ולטפח את המורשת התרבותית שלו. ובמקרה של הצ'רצ'ילים ממש לא מדובר ב"אשכנזים" או ב"מזרחיים", (אי אפשר לחשוד ברומנו, שושן וגבריאלוב ב"אשכנזיות" במיוחד כשרומנו הוא נושא הדגל היווני במדינה וגבריאלוב נושא את הדגל הטורקי בגאון).

המופע של הצ'רצ'ילים לא היה מופע נוסטלגי – אלא מראה עגומה למצבה של התרבות במדינה… עכשיו אני מבין מדוע רוב האקסלי לקח את אשתו הישראלית וברח לפני שנים למכור גלידה בארצות הברית…. אחינועם לא יודעת אבל היא הבינה את הדברים כבר אז.

 

 

  1. Coma
    נובמבר 30, 2015 בשעה 5:02 am

    שכחת לציין שהצ'רצ'ילים הופיעו קבוע במועדון "המסכה" ברחוב המסגר 60, שהיה המועדון הגדול ביותר באותה תקופה, הם היו כמו להקת הבית 1967-1968. גם הלהקות האחרות המוזכרות הופיעו בקביעות במועדון "המסכה" ובהחלט שמור לו מקום של כבוד בסצינת המועדונים של אותה תקופה.

    אהבתי

  2. ג'אן
    נובמבר 30, 2015 בשעה 7:54 am

    הופעה מדהימה ומרגשת!!! האיכות בווידיואים המצורפים לא משהו, אבל בלייב היה מושלם פלוס!

    אהבתי

  1. דצמבר 5, 2015 בשעה 5:26 pm
  2. נובמבר 13, 2016 בשעה 10:41 am
  3. דצמבר 3, 2016 בשעה 6:41 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: