ראשי > עצמאי בשטח > נגיעות. ממשיך לנגוע

נגיעות. ממשיך לנגוע

עשרה נגנים ואפילו יותר, אורח אחד מיוחד עם אנרגיה מפה עם אורות חדרה, חיוכים מבוישים של מוזיקאי ענק אחד היו אתמול על במת הבארבי. היה טעון, מרגש ואף נוסטלגי ונשבר שיא העליה להדרנים, אף אחד לא רצה ללכת הביתה. משיקים פה ויניל. דפנה טלמון התרגשה במופע של ברי סחרוף, שני, 30.11.2015, בארבי.

ברי סחרוף, נגיעות, משיק ויניל. צילום: דפנה טלמון

ברי סחרוף, נגיעות, משיק ויניל. צילום: דפנה טלמון

כשאלבום מופתי חוגג 20 שנה, אני הולכת לבדוק מה קרה לי בתקופה הזו ונדהמת לגלות שלפני 20 הייתי עסוקה עם לימודי התואר הראשון. אני לא זוכרת למה הקשבתי באותה שנה, ודאי תהיתי על סוגי עננים ותופעות אתניות בעלות ביטוי מרחבי, אותן אוכל למפות אחר כך באופן ידני, כי אפילו GIS עוד לא לימדו אותי, אז באותה תקופה, אבל אלבום אחד כבר אז נגע בי. ובכם. המשכתי להרהר בימים עברו ולתכנן את הרישום לדיור המוגן. דמיינתי איך אני נכנסת לחדר החדש, נועלת מבפנים ומשליכה את המפתח. לוקחת את האלבום מניחה על המקול (ככה קוראים לזה פה אצלנו בדיור המוגן) ומאזינה ברצף כמה פעמים. אבל רגע האלבום יצא ב-1998 ואם אני יודעת דבר אחד או שניים במתימטיקה, זה שעוד לא 2018. נותרו לי שנתיים ודקה לחגוג 20 שנה לסיום התואר הראשון. אז ראבק. אני לא בטוחה למה סיפרו לי שזה המופע המסכם לציון 20 שנה להוצאת האלבום, הרביעי, של ברי סחרוף, נגיעות. אבל כשהגעתי לבארבי התבהרה התמונה. אנחנו חוגגים את המופע האחרון שחוגג את ההוצאה המחודשת של הויניל ״נגיעות״. סבבה. המשכתי לרקוד על עקבים קטנים בחדרי החדש שבדיור המוגן. עוד חוזר הניגון.

סחרוף, בארבי, אמש. צילום: דפנה טלמון

סחרוף, בארבי, אמש. צילום: דפנה טלמון

סחרוף. מה אני כבר יכולה להגיד. שהוא מביא לנו דיוק מזוקק של מוזיקת רוק, משולבת במוזיקה אלקטרונית שמתובלת בנגיעות מזרחיות. וכל זה רקוח במתכון ממש ממש מדויק. על כל המרכיבים האלה, אל תשכחו להוסיף את האישיות הנעלמת-מרתקת-מתרחקת-מתקרבת של כסוף השיער-המחייך-תחת-מעטה-בושה-שלא-לומר-בושה-טיזרית-אלי-ואל-כל-מי-שהיה-אתמול-בבארבי. הריקודים האקסטטים שלו מלאי הצ׳ארם בתוך המוזיקה של עצמו. בתוספת החיוכים הגדולים. בנות וגם בנים נמסו אתמול בבארבי. ולרגעים באמת שהיה שם חם! מאד. והוא בשלו. סחרוף כמעט לא דיבר אתמול. הציג את האורחים ואמר תודות. אבל לא הוסיף הרבה מעבר לזה. בעיקר הוא בא לתת את עצמו, ללא מילים, אבל עם המון מילים, וכוונה. שוב התאהבתי. אבל זו לא חוכמה. ״ברי תעשה לי.. אממממ חיוך ענק וריקוד ושיר״.

סחרוף את פורטיס, חברים. צילום: דפנה טלמון

סחרוף את פורטיס, חברים. צילום: דפנה טלמון

על הבמה היו עשרה תותחים, וברגעים מסויימים אף יותר, ומלחמת האהבה התחילה בול בזמן (כמה אני אוהבת את הבארבי על זה. אומת הייקים מודה לשאול בהכנעה). ג׳וני שועלי, שהיה שותף ביצירת האלבום, אי שם לפני כמעט 20 שנה, התארח אתמול, וכמובן כל ביקור שלו, מחייב  אותו, על פי החוק הלא כתוב, בשירת ״עכשיו״ שהקהל שאג יחד איתו. אבל הוא לא היה האורח היחיד. את ״אין קץ לילדות״ מבצעים גם פורטיס וגם סחרוף בהדרנים של ההופעות שלהם (ואפילו ביצעתי אני את ההדרן הזה לא פעם על במת הבארבי), כך שכשהחלו להתנגן האקורדים הראשונים וסחרוף אמר משהו על ידידו פורטיס, התחלתי לצהול כמו סוסת מרוצים אחרי קוביית סוכר, והפלא ופלא זה עבד ופורטיס הגיח לאין קץ לילדות. זינק, הרים את האנרגיה שגם ככה היתה בשמיים והכניס רוח שטות. נתן סלפי, שאג, הניף רגליים באוויר והפעיל יחד עם סחרוף טורבינה של חברת החשמל. הם חייכו אחד אל השני ללא הפסקה וביטלו באחת את חוקי המשיכה. פורטיס המשיך לשיר, לחייך, להתרוצץ על כל הבמה כאילו היתה מגרש משחקים ענק. רמי-רוח-סערה-פורטיס. אבל למרות שבאנו ונתנו לו חזק את היד, הוא ירד בתום השיר. כלעומת שבא.

חגיגה על הבמה. צילום: דפנה טלמון

חגיגה על הבמה. צילום: דפנה טלמון

אבל סחרוף לא הסתפק בשירים מ״נגיעות״ בלבד, וככה קפצנו כולנו יחד על ההסעה שלקחה אותנו במרחבים המוזיקלים שלו, אני עצרתי את הנוסטלגיה שלי בחלליות, וחיכיתי שיבואו לאסוף אותי מהחללית, שנחתה פעם מזמן בקיבוץ, בו שמעתי לראשונה את השיר. אבל זה לא קרה, במקום החללית שלא הגיעה התחילו לנגן את ״ג׳ינג׳יות״ של ״הג׳ינג׳יות״ ולמרות שלא כל כך הבנתי או זכרתי את הקשר של סחרוף, נהנתי לאלללה. כשאין אתה סובל כשיש אתה סובל, ולהפך. פוסי-הל. ואז הסתיימה ההופעה, והם ירדו, באמת. ועלו. ושוב הסתיימה ההופעה והם ירדו, ועלו. ושוב הסתיימה ההופעה והם ירדו, ועלו. לא זוכרת כמה פעמים זה קרה אתמול, התבלבלתי בספירה. אבל אף אחד ממילא לא רצה לעזוב את הבארבי. גם לא סחרוף.

ברי סחרוף, כובש את הבארבי. צילום: דפנה טלמון

ברי סחרוף, כובש את הבארבי. צילום: דפנה טלמון

איזו הופעה, כאילו נכנסתי לסחרחרה בלונה פארק. עליתי, זינקתי, צהלתי, קפצתי, השתאיתי, הסתובבתי, הסתחררתי, חייכתי, שרתי, שאגתי, איבדתי את הקול, איבדתי את הלב, איבדתי את עצמי ועברה ההופעה, דקה וחצי, זמן מתקן בלונה פארק שנמשכו כשעתיים וחצי של שכרון חושים. אני מתפעמת. ״נפרדנו כך היתה דממה״, סיכם את הערב יפה שי צברי. היתה דממה. רק את הצפצופים באוזניים לא הצלחתי לכבות. ואת המצב האקסטטי, חצי דתי, מרוגש. ירדתי מעמדת הפארקור שלי על הסאב שעל הבמה והשתרכתי תחת טפטופים מהשמיים, כולם חייכו. כולם. גם השמיים. השפריצו על כולנו גשם ברכה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות של דפנה טלמון

להאזנה, רכישה

 

 

כמה רגעי וידאו אינסטגרם מתוך הקהל במופע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לחצו לצפייה בקטעי וידאו נוספים באינסטגרם של BENSUI

 

  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: