ערב שמתחיל בג'אז ומסתיים בבית כנסת

ערב פתיחת פסטיבל הג'אז ירושלים במוזיאון ישראל, הבלוג של יובל אראל עולה לעיר הבירה, טועם ומאזין וברגע מסויים יוצא למסע בנבכי העבר של תפוצות ישראל, רביעי, 2.12.2015, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

אברקסס, קרב הפצצה, ג'אז. צילום: יובל ושילי אראל

אברקסס, קרב הפצצה, ג'אז. צילום: יובל ושילי אראל

הם תכננו להתחיל מוקדם, בשעות אחה"צ המאוחרות, כך שהמסע לירושלים הצריך יציאה מאוד מוקדמת ממישור החוף, הקרן לירושלים, קרן יהודית פילנטרופית המשקיעה במיזמי תרבות רבים בעיר שעדיין לא חוברה לה יחדיו, חוגגת חמישים שנות פעילות, לאחרונה נטלתי חלק כצופה, מאזין ונוכח בכמה מהפעילויות התרבותיות שהקרן מימנה והפכו את ירושלים למתחרה הרצינית ביותר בארץ על ההגמוניה של חיי התרבות והמוסיקה מול תל אביב.

פסטיבל הג'אז ירושלים הנו פרויקט נוסף מבית הקרן, כעת מתהדרים בערב הראשון של הפסטיבל הראשון אך יודעי דבר מספרים כי פסטיבל שכזה, אם כי בכסות ובמימדים שונים פעל בעיר בעבר, אך ניחא, לא נהרוס את החגיגיות.

בואכה למתחם מוזיאון ישראל, התחושה בכניסה מדמה את כניסתך למשכן נשיא המדינה, כנסת ישראל או אירוע בו נוכחות רוה"מ מצריכה הסדרי ביטחון מיוחדים, נראה לי קצת מוזר כשמדובר במוזיאון ובמוסיקה, אבל לפחות החניה בחינם…

תלמידי רימון והנער מדרום תל אביב. צילום: יובל ושילי אראל

תלמידי רימון והנער מדרום תל אביב. צילום: יובל ושילי אראל

הערב הראשון נפתח בקבלת פנים חגיגית בצלו של פסל אדיר בלתי ניתן להתעלמות בלשון עדינה, המתנשא לגובה שישה מטרים, העשוי מעיסת נייר וקלקר צבוע בשחור ומציג את דמותו העירומה של צעיר אפריקאי ומכונה "הנער מדרום תל אביב" אשר נוצר בידי אוהד מרומי, צמוד לפסל עומדים חברי הרכב הג'אז של בית הספר למוסיקה רימון, ג'ו מלניקוב – חליל, יובל סורקין – סקסופון, טל ארדיטי – גיטרה, שמעון גמבורג – בס וגל פטל על התופים ומנעימים את הזמן בשלל קטעי ג'אז קלילים ומרפרפים.

אחרי שלב המינגלינג, הטעימות (כן, אותם כריכוני סלמון ושמנת, יאמי) והיין האדום הכבד, שלל הנאומים של כל המנהלים, מנכ"לים, מייצגים וכו, תכלס מבחינתי שניים היו הכי חשובים – אצ'ה בר מהקרן לירושלים ובית הצוללת הצהובה ואבישי כהן, כן כן, אבישי החצוצרן הבינלאומי, שניהולו האמנותי של הפסטיבל הוטל על כתפיו.

ביני לבין עצמי אני מהרהר בתוך תוכי, הנה הסתיים לו פסטיבל הג'אז של תל אביב, כעת מתחיל פסטיבל הג'אז של ירושלים ובעוד מספר חודשים יערך פסטיבל הג'אז של אילת במהדורת חורף, האם סצנת האינדי שמינדי נדחקת לשוליים?…

אצ'ה ואבישי, אוצרי הפסטיבל. צילום: יובל ושילי אראל

אצ'ה ואבישי, אוצרי הפסטיבל. צילום: יובל ושילי אראל

קצת הלום ומבושם מהיין, אני עושה דרכי לאודיטוריום הראשי למופע הראשון, אברקסס, הרכב של אומן אורח מחו"ל עם נגניו, שניר עזרא בלומנקרנץ, נגן גימברי מניו יורק המוכר היטב בסצנת הג'אז של עירו שהספיק להופיע ברחבי העולם עם העיבודים המוזיקליים שלו לספר השירים של המוסיקאי ג'ון זורן, אשף סקסופון וג'אז יהודי אף הוא, שניר מלווה בהרכב נגנים הכולל חיית תופים מוטרפת בשם קני גרוכובסקי ושני גיטריסטים העונים לשמות אייל מעוז ואראם בז'אקיאן.

 

האמת, לא בדקתי מראש במה הדברים אמורים, בתמימותי חשבתי שמדובר בעוד הרכב ג'אז ניו יורקי שיחבר בין מוטיב חוזר לקטעי סולו של כל נגן, אך ההפתעה הייתה מלאה, למרות ששניר הצהיר לפני שהחל לנגן כי חלק מהקהל עשוי להיבהל מהצלילים שידמו באוזניהם למלחמה אך, לדבריו, מדובר בפרצי אהבה, האמת, כשהמוזיקה החלה להתנגן נזכרתי במונח המיתולוגי שנולד בימיו העתיקים של מועדון הרוק הישראלי כדי לתאר מופע רוק כסח – "קרב הפצצה"!!

בעוד שניר עזרא מנגן בגימברי ברפטטיביות האופיינית לכלי הזה, בסגנון השבטי הרוחני של תושבי גבעות החול האדומות של הסהרה באפריקה ככלי לריפוי חוליים, הפציצו צמד הגיטריסטים במעין מלחמה בין גלקסיות, קרב אימים שכזה שאפילו חופרי הדיסטורשן הכי וותיקים בסצנת הרוק הכבד עד הרוק התעשייתי לא חלמו שניתן ליצור מתווי צלילים פרועים שכאלו.

שניר עזרא בלומנקרנץ, גימברי. צילום: יובל ושילי אראל

שניר עזרא בלומנקרנץ, גימברי. צילום: יובל ושילי אראל

אחרי שלושה ארבעה קטעים במהלכם הספקתי להבין או שלא, את הלך הרוח המוסיקלי של שניר עזרא בלומנקרנץ חשבתי כי עלי למהר ולהעיף מבט ולפתוח אוזן גם בהופעות המקבילות שהתקיימו בגלריות המוזיאון השונות, כך שיצאתי למסע נדודים בין האולמות קולט צלילים פה ומראות שם, נקלע לאולם הנקרא היכל החנוכיות בו הוצבו שני פסנתרי כנף זה מול זה עליהם נגנו באותה עת מצד אחד אדוארד סיימון הנחשב לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז החדשים בארצות הברית, במקור מונצואלה, בעשורים האחרונים, ומולו יונתן אבישי, פסנתרן "משלנו" כאשר שניהם מלהטטים מעל קלידי הפסנתרים, יורדים וצוללים לדקויות בין מבני מוסיקה קלאסית אל פרצי אלתור ודו שיח ג'אזי ברוחם, שובים את הקהל הרב שמילא את הגלריה בין עם על הכיסאות, רביצה על הרצפה או עמידה במבואות ובמסדרונות, בהמשך מצטרף בנגינה על סקסופון סופרן, יובל כהן, האח של אבישי כהן, המנהל האמנותי, השניים זכורים לי היטב מסשן הופעה משפחתית שערכו במועדון האזור.

אדוארד סימון ויובל כהן, ג'אז במוזיאון. צילום: יובל ושילי אראל

אדוארד סימון ויובל כהן, ג'אז במוזיאון. צילום: יובל ושילי אראל

בעודי משוטט באולם על מנת לתפוס זווית צילום נוחה ותוך כדי האזנה אני מזהה את תכולת האולם, תצוגת חנוכיות רב גוונית משלל מתכות נחושת זהב וכסף, חומרים שונים ושלל סגנונות יצירה, אני ממשיך הלאה ופותח במסע אמיתי בין תצוגות לבוש ותכשיטים משלל עדות ותפוצות היהודים, נע בין ערכת קישוט כלה תימנית לתצוגות תכשיטי נשים ממרוקו, אפגניסטן, פרס והקווקז, קולט את העושר האמנותי שבעבודות היד הייחודיות הללו ומוצא עצמי בטבורו של בית כנסת עתיק עם כל עבודות העץ המרשימות, בימת העלייה לתורה, ארון ספר הקודש, ספסלים עם שולחנות התפילה, על הקיר מוטבעת לוחית – "בית הכנסת "צדק ושלום", פראמריבו, סורינם, 1736", כן אי שם בשולי החוף של יבשת אמריקה הדרומית, טיפה מעל ברזיל, חיה לה קהילה יהודית כבר מאות שנים, אני ממשיך הלאה ומגלה שחזורים מדויקים של בתי כנסת עתיקים נוספים, מגרמניה, איטליה ואפילו קוצ'ין בדרום הודו, שוכח לכמה רגעים את מטרת הגעתי למוזיאון ישראל ונוטש את הצלילים הנשמעים לי כעת כקול מהדהד ברקע מרחוק, הזמן חולף והגיע העת לחזור למישור החוף, אוקי, אז סלמון בשמנת, ילד אפריקאי עירום ומאוד מאוד גבוה, ג'אז קלאסי, ג'אז מוטרף, אמנים בינלאומיים, יודאיקה מאובטחת ונצח ישראל בכפיפה אחת ובחוץ הקור הירושלמי של תחילת דצמבר, אוויר הרים צלול כיין!

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל

וידאו

 

 

2 תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s