ראשי > עצמאי בשטח > החליל והלבנה

החליל והלבנה

אופרת הרוק של איאן אנדרסון אודות חייו של ג'טרו טאל, היכל התרבות, שישי, 26.02.2016. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

איאן אנדרסון, הוא הג'טרו טאל. צילום: יובל אראל

איאן אנדרסון, הוא הג'טרו טאל. צילום: יובל אראל

דקות ארוכות עמדו אלפיים וחמש מאות הצופים שגדשו את היכל התרבות ומחאו כפיים לאיאן אנדרסון בתום המופע בן השעתיים (כולל הפסקה) במסגרתו הוכיח כי הגרוב המוסיקלי עדיין במותניו למרות הצקצוקים והביקורות של חמורי הסבר למיניהם על הקול שנדם. הייתה זו קבלת שבת מצוינת לטעמי.

אנדרסון, אופרה לעולם שנעלם. צילום: יובל אראל

אנדרסון, אופרה לעולם שנעלם. צילום: יובל אראל

לפני כחודש נשאלתי אודות האיאן אנדרסון והג'טרו טאל שלי, אז העלתי זכרונות, מלאי תמימות נעורים – הייתי ילד כבן 14, נער, כאשר אלבומה של להקת ג'טרו טאל יצא לאור, Thick as a Brick במקור או עבה כלבנה בתרגום מילולי ואולי סתום כמו בלוק בפירוש סלנג, מוקסם מהפורמט על פיו עטיפת האלבום הנה מעין תדפיס מעיתון בריטי מקומי המדווח בהרחבה על ג'ראל בוסטוק, ילד כבן 8 שכתב פואמה אודות גדולתה של האומה הבריטית שזיכתה אותו בפרס שנשלל ממנו לאחר מכן בעקבות תגובות קשות בציבור על היותו של הילד סוג של חולה נפש ומאותגר רגשית, כך הייתי יושב שעות על גבי שעות ומאזין מוקסם ומכושף לצלילי היצירה הארוכה, 44 דקות הנחתכות בדיוק באמצע בשל המגבלה הפיסית של הויניל, נהנה מכל דקות מוסיקלית, מלודית, כלית ועיבודית, נשאב לעולם הדמיוני שהיצירה לוקחת אותי אליו.

האמת שרק בגיל יותר מאוחר נודע לי והבנתי כי הסיפור המלווה את היצירה והאלבום כול כולו מצוץ מאצבעו הממזרתית של איאן אנדרסון, מנהיג ההרכב, הכותב והמבצע הראשי המוכר לכל כאיש בעל רעמת התלתלים והזקן הקלטים העומד על רגל אחת בעודו אוחד בחליל הצד הגדול. כי הכל היה טריק ותרגיל שיווקי הלועג לאינטלקטואל ולהגיון של הציבור (כן, מודה, נפלתי בפח, כמו רבים וטובים לא פחות, להגנתי הייתי בן 14 בסך הכל).

אין ספק שאלבום זה, שהיה החמישי במספר בסדרת אלבומי הקונספט ובכלל חיבר אותי לשאר האלבומים והיצירות של איאן אנדרסון וחבריו בג'טרו טאל.

אודה ואבוש – בכל ההזדמנויות שאיאן אנדרסון וג'טרו טאל ביקרו בארץ, אני החמצתי אותן, למה? סוג של חושם. כעת נפלה לידי הזדמנות לכפר על כל אותן החמצות.

אנדרסון, חליל, מנדולינה ומפוחית. צילום: יובל אראל

אנדרסון, חליל, מנדולינה ומפוחית. צילום: יובל אראל

השבוע הגיע איאן אנדרסון, מיסטר ג'טרו טאל בעצמו, לתל אביב, על מנת לקיים סדרת הופעות עם ההפקה החדשה שלו "אופרת הרוק של ג'טרו טאל" שמו של יתרו התנ"כי או יותר נכון שמו של חקלאי בריטי בן המאה התשע עשרה שנודע בעקבות המצאת המכונה לחיתוך זרעים לחקלאות, מופע שייסוב סביב הדמות עצמה של אותו ממציא במהלכו ישולבו מן הסתם השירים המוכרים והידועים של ההרכב המקורי לצד חומרים חדשים, סוג של סיפור ההיסטוריה של הלהקה במעין מופע חצי מולטימדיה שיכלול אף הקרנות וידאו און ליין במהלכו.

נכון שישנן לשונות המצקצקות אודות יכולותיו של איאן אנדרסון כיום כפרפורמר, אולם מבחינתי היה זה מעין מסע לאחור בזמן, אמנם לא למאה התשע עשרה אבל לשנות השבעים, תקופה די עשירה ביצירתיות מוסיקלית.

בימים שקדמו למופע עשיתי קצת שיעורי בית, קטעי וידאו מהמופע החדש, מידע פה ושם, להבין, להכיל, אז נכון, קולו של איאן כבר אינו כבעבר, מה לעשות, הגיל, הגנטיקה ומי יודע מה, חברו יחדיו כדי לקחת ממנו את יכולות השירה העוצמתית כבעבר. אך בכל זאת, אני לוקח את עצמי בליל שישי אל ההיכל כדי לחוות את מופע המולטימדיה החדש של איאן אנדרסון…

זהו הערב השלישי ברציפות שהמופע הזה רץ, מבקרי המוסיקה השונים כבר הספיקו לקצוץ, לחתוך ולהדביק מחדש את דמותו של איאן אנדרסון, את קולו החרב ואת הקונספט החדש, אני מגיע בידיעה שאני רוצה לסמן וי במחברת, לדעת בתוך תוכי שהספקתי להגשים חלום ילדות שנשכח ולחוות את המופע של הג'ינג'י הפרוע  בעל החליל והמוסיקה המיוחדת.

אנדרסון, האנרג'ייזר של הפרוגרסיב הקלטי. צילום: יובל אראל

אנדרסון, האנרג'ייזר של הפרוגרסיב הקלטי. צילום: יובל אראל

אז מה היה לנו? בשעה תשע וחצי המופע אמור להתחיל, העניין קצת מתעכב לעשר דקות עד שהאורות כבים באולם וההצגה מתחילה, מסכי וידאו ענקים המתוחים מאחורי הבמה מקרינים דמויות וירטואליות המבקשות לספר את הסיפור ואף לבצע שירים מוכרים לצד שירים חדשים, אלו גם אלו עובדו בטקסט ובהגשה במטרה להעביר את הנרטיב האופראי החדש באופן ברור ואטרקטיבי. הרכב  נגנים מצומצם, כמעין הרכב רוק, הכולל את ג'ון אוהרה המנהל המוזיקלי בפסנתר, קלידים ואקורדיון, פלוריאן אופלה בגיטרה חשמלית, דיוויד גודייר בגיטרת בס וסקוט המונד על התופים וכלי הקשה, מקבלים את כניסתו של איאן לבמה לאחר מעין אינטרו מוסיקלי ותודעתי הפותח את הסיפור אודות החקלאי הממציא ג'טרו טאל.

איאן אנדרסון הוא סוג של ארנב אנרג'ייזר, מפוצץ באנרגיות, לא ממש על פי גילו הקרב למספר 69 ומעבר לכך, הוא אינו עומד במקום, מפזז, מלהטט בעמידת רגל אחת המפורסמת שלו, או טומן את כף ידו בכיס הווסט, רוקד עם חליל הצד המתכתי הארוך, פורט על מנדולינה, או אוחז במפוחית ונושף בה חיים, השירים עצמם חלקם מוכרים, מתנגנים בראש, חלקם חדשים, מעין חלקי גוף נוספים במרקם המוסיקלי הקיים עוד משנות השבעים, משמר את המוטיבים המוסיקליים הייחודים, כעוד חוליה בשרשרת, רק העניין הפעוט הזה מציק במידת מה, הקול, מה שפעם נחשב לקול בריטון עמוק היודע לעלות ולרדת, לרוץ או להאט, להניע ולדחוף, נשבר כעת לרסיסי רסיסים, הוא נשמע מנותק, מרוקן, חלש או שקוף לרגעים, לא ממש מחובר לדמות מלאת החיים שעל הבמה, כעת אני מבין את חלקם ותפקידם של הזמרים מעל המסכים, להרים, לדחוף ולהמשיך את הקו. באופן מובן אני נזכר בזמרת שלנו, אהובה עוזרי, שקולה נאלם בעקבות מחלה, ועדיין הקריירה שלה נוסקת אל על בדמות זמרים וזמרות המלווים אותה.

אנדרסון, רוקנ'רול. צילום: יובל אראל

אנדרסון, רוקנ'רול. צילום: יובל אראל

אך החיסרון הווקלי הזה כלל אינו מפריע, הדי.אן.אי. מפעפע מבפנים, לוקח אותך ברגעים הנכונים אל אותם להיטי עבר שחרוטים בתוך תוכך, מנהל לעצמי חשבון מהיר ומינימליסטי, אנדרסון כאן, השירים כאן, עזרה מידידים, המופע רץ, אפשר ליהנות, צריך להבין כי החיים ממשיכים ולא תמיד אלו שנופלים בדרך מצליחים לקום ולהתקדם, אנדרסון לא רק קם, הוא מתקדם בראש התהלוכה, למרות הצרידות, חוסר הצליל וגובהו…

חלקו השני של המופע מטבע הדברים חם יותר מלא מרץ יותר, יותר שירים וותיקים, כאלו שהקהל מוחא כפיים לאקורד הראשון שלהם, גם איאן עצמו כבר משופשף יותר מנוסה יותר מחומם יותר, הנה הרגל המפורסמת מתרוממת באוויר, הנה הוא רץ ומנתר מצד אחד של הבמה לצידה השני, הצגת הרוק של הגיטרה והחליל ממשיכה קדימה.

שעתיים תמימות מגיעות לסיומן, מותירות טעם של עוד…

ליין אפ: חלק 1 – Heavy Horses, Wind-Up, Aqualung, With You There to Help Me, Back to the Family, Farm on the Freeway, Prosperous Pasture, Fruits of Frankenfield, Songs From the Wood.  חלק 2 – And the World Feeds Me, Living in the Past, Jack-in-the-Green, The Witch's Promise, Weathercock, Stick, Twist, Bust, Cheap Day Return, A New Day Yesterday, The Turnstile Gate, Locomotive Breath הדרן – Requiem and Fugue

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

  1. פברואר 27, 2016 בשעה 12:23 pm

    אני נהנתי באתי ללא צפיות ונהנתי מהמופע מהודיאו והנגנים..

    אהבתי

  2. תומר
    פברואר 28, 2016 בשעה 2:04 am

    הייתי שם אתמול ואני מתקשה להאמין ששנינו ראינו את אותה הופעה.
    השירה של איין אנדרסון גרמה לי למבוכה גדולה. פשוט ריחמתי עליו שכך הוא מתבזה בפני אוהדיו הנאמנים.
    אם הייתי צריך דוגמא לכך שבאמת צריך לדעת מתי לתלות את הנעליים, אתמול קיבלתי אותה במלוא הדרה
    (או עליבותה).
    גם קונספט האופרה הוירטואלית היה תפור בתפרים גסים ורמת הוידאו הזכירה סרטוני בר מצווה.
    מכיוון שרק בשבת שעבר יצאתי כולי נדהם ונפעם מההופעה של ה Aristocrats בנמל תל אביב.
    אני יכול לאמר שבשבוע אחד ראיתי את אחת ההופעות המהנות בחיי, וגם את המביכה שבהן.

    אהבתי

  3. אמיר גילעד
    פברואר 28, 2016 בשעה 10:48 am

    ואני דווקא נהניתי מכל רגע, באותו מופע עצמו. אמת נכון שקולו של אנדרסון הוא בדיוק כפי שתיארת יובל, אבל ההופעה היה מרשימה ביותר, ספקטקיולר מרהיב. ואפילו הבן החייל, יורש העצר" המשפחתי, פעם ראשונה במופע וללא כל הכרה קודמת של הלהקה, נהנה מאד. תומר-לא צריך לשפוט לדעתי כל כך בחומרה. נכון שהאיש איבד את יכולתו הקולית-אבל הוא בהחלט מודע לכך, לכן יצר את הקונספט הזה, אבל הוא לא איבד לרגע את יכולתו המופלאה על החליל, הגיטרה והמפוחית, הגיטריסט שלו הביא קטעי סולו נפלאים, והאנרגיות וההומור של אנדרסון בהחלט שפעו.

    אהבתי

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: