ראשי > עצמאי בשטח > לעולם לא בלי שירי

לעולם לא בלי שירי

המופע של להקת מרקורי רב במועדון בארבי בתל אביב, רביעי, 20.07.2016. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל. וידאו – אדוה אראל.

ג'ונתן דאנהו, מרקורי רב. תל אביב. צילום: יובל אראל

ג'ונתן דאנהו, מרקורי רב. תל אביב. צילום: יובל אראל

כאשר התפרסמה הידיעה אודות הגעתם של חברי ההרכב האמריקאי מהעיר באפלו, "מרקורי רב" בפעם המי יודע כמה לתל אביב הדגש היה על כך שהם מתכוונים לבצע ממיטב השירים מאלבומיהם השונים ובסימן האלבום האחרון "The Light in You" שזכה לתגובות נלהבות מצד המבקרים והמאזינים., כאשר תאריך המופע התקרב הובהר כי בכוונתם לבצע את אלבומם "Deserter's Songs" במלואו לצד עוד כמה משיריהם, אף מילה לא נאמרה אודות אלבומם האחרון ואני, עד אז לא הכרתי אותם כלל.

דאנהו, יוצר, זמר ושחקן. צילום: יובל אראל

דאנהו, יוצר, זמר ושחקן. צילום: יובל אראל

אז הלכתי להאזין לאלבום שינוגן וקצת לחפור אודותיו, אכן "Deserter's Songs" נחשב לא בכדי לאחד מהאלבומים הטובים ביותר שהם יצרו מעולם, מסתבר כי ג'ונתן דאנהו וחבריו להרכב החליטו לאחר כשלונו המסחרי של אלבומם הקודם, לא לוותר וליצור משהו שהוא רק עבורם, מבלי להתייחס לסוגיית המכירות וההצלחה המסחרית, אפילו התכוונו לסגור את "הבסטה" לאחר מכן ולפרק את ההרכב. אך להפתעתם, מסתבר שהם הוציאו תחת ידיהם את האלבום הטוב ביותר שלהם. הכל החל כאשר ג'ונתן חיפש השראות והשקיע זמן בהאזנה לכמה מהאלבומים ששימרו את הצלילים ששמע בילדותו, אחד מהם היה אסופת סיפורי אגדה המדובבים על רקע קטעי מוסיקה קלאסית, סוג של ספוקן וורדס על מצע לירי, הרעיון תפס את ג'ונתן שהחל לאלתר סקיצות על פסנתר של קטעים שאינם רוק קלאסי.

באותה עת התקבלה פניה מהרכב חשוב נוסף העונה לשם "The Chemical Brothers" שבדרך אגב יגיעו לכאן בתחילת הסתיו, ליטול חלק בפרויקט מוסיקלי שלהם, החיבור עשה משהו לג'ונתן ולמעשה מינף את התשוקה לקום וליצור על באמת אלבום חדש עם חבריו במרקורי רב.

מרקורי רב, דרים פופ אניגמטי. צילום: יובל אראל

מרקורי רב, דרים פופ אניגמטי. צילום: יובל אראל

מכאן הדרך החלה להתקדם, ג'ונתן פנה לחברו להרכב שון "גראסהופר" מקוויאק ועניין אותו ברעיונות שגיבש בסקיצות, השניים החלו ברצינות לשבת וליצור, טקסטים ומנגינות ולהדק את החברות ביניהם. מפה לשם הם נדדו על ציודם לרמת קטסקיל בצפון ניו יורק ושם החלו בתהליך היצירה השלם  כאשר לא פחות מאשר שניים מחברי "The Band" שהתפרסמה במיוחד כאשר ליוותה את בוב דילן, הצטרפו לעבודה על האלבום, השניים, גארת' הדסון ולבון האלם אשר התגוררו באזור, ככל הנראה החיבור עם השניים העמיק את הקשר בין היצירה לאזור הגיאוגרפי שנדמה היה כמעין ציור שמן של נוף פסטורלי אך מציאותי עשה את זה, והתוצאה הסופית הייתה אלבום מופתי, המגיש טקסטים מעניינים ומאתגרים על גבי מצע של דרים פופ אניגמטי משהו שבאופן אישי מזכיר לי את העבודות של המודי בלוז באלבום "Days of Future Passed" שיצא בשנת 1967 המוכר לקהל הרחב במיוחד בעקבות השיר שנועל את היצירה "Nights in White Satin", אלבום שאף הוא היווה נקודת מפנה בקריירה של ההרכב שנטש את הריתם אנ' בלוז ועבר ליצירות בעלות אופי תזמורתי סימפוני, קדימה לכיוון הרוק המתקדם…

דאנהו, שחקן בתאטרון הבארבי. צילום: יובל אראל

דאנהו, שחקן בתאטרון הבארבי. צילום: יובל אראל

כל החפירה הזו נכתבה אך ורק כדי לתת לקוראים את אותו עונש שג'ונתן דאנהו האכיל את הקהל שמילא אמש עד תום את האולם של מועדון בארבי על אגפיו, מרפסותיו ופינותיו, כן, כאלף איש ואישה מלאו אמש את המועדון, ולא, לא היו אלו אנשי מועדון החולצות השחורות פליטי שנות התשעים והשמונים של הדארק אייטיז אלא "צעירים" החובקים מלמעלה בדרך כלל את גיל הארבעים לחייהם. כי ג'ונתן עצר את כל המופע בדיוק אחרי שיר וחצי מתחילתו ולקח לעצמו פסק זמן בן עשר דקות לפחות כדי לספר ולשתף את הקהל בחוויות היצירה וההתרגשות, כאילו והגענו לערב האזנה מודרכת במועדון המאזין המתמיד.

קהל – תודה, ג'ונתן – בבקשה. צילום: יובל אראל

קהל – תודה, ג'ונתן – בבקשה. צילום: יובל אראל

בכלל, ג'ונתן דאנהו הוא טיפוס, יש בו תאטרליות, כמו שיוצר מבצע צריך להתברך בה, יש בו מעין עדינות ובה בעת המוזרות של אמן, מניירות, תנועות, בקבוק יין גדול הצמוד לידו הימנית ממנו הוא דאג ללגום לא מעט. בכלל, מבחינתי ג'ונתן לא המציא את הגלגל, אכן, מדובר ביותר מכותב ומבצע מוכשר, הוא וחבורת הנגנים שמלווה אותו, אולם אלבומי קונספט השכלתי לשמוע עשרים שנה לפחות לפני היצירה הזו, כששמות כפרוקול הארום, מודי בלוז (אמרתי כבר), פינק פלויד, יס או להקת המי, השתמשו במוסיקה מילים ומנגינות כדי להנגיש סיפור במלואו, שלא לדבר על תזמורים מלאים לגיטרה, כלי נשיפה וכלי מיתר, אמנם, התוצאה הסופית היא מעניינת, מרחפת, מספרת ומאתגרת, את ההאזנה ואת ההקשבה, אולם בינינו, לא נפלתי, כן אהבתי, כן התפעלתי, כן נחשפתי להרכב שטרם שמעתי, אך לא נפלתי, אולי הקטע של הדיבורים והסיפורים הרבים, רבים מידי לטעמי למופע עמידה, אולי האורות שכיסו את הבמה והדמויות שעליה בענני ערפל מטשטשים, אולי העובדה שלא גדלתי על הצלילים של מרקורי רב בנערותי, אינני יודע, יתכן שהכל ביחד, או חלקם של הגורמים, אבל אהבתי, במיוחד את הרעיון לא לעשות מופע אינסטנט, אלא לחזור לאחור, לביצוע של אלבום שלם, לקחת את הזמן, להעניק רגש אמתי.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע 

וידאו, צילום אדוה אראל

 

 

 

  1. יולי 21, 2016 בשעה 6:10 pm

    אומרים שהמיים בארץ הם הגורם המכריע לקרחת ( ר' צילום הקהל , אהבתי ,לא נפלתי, סתאאאאם )

    אהבתי

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: