ראשי > עצמאי בשטח > המסע לארץ הפסיכדליה הורודה

המסע לארץ הפסיכדליה הורודה

להקת רוקפור יוצאת למסע מחווה לציון עשור ללכתו מהעולם של סיד בארט, מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר מביא את הרשמים. אולפני "אנובה", חמישי 08.09.2016. צילום + וידאו – לאה אבישר.

רוקפור בבית אנובה. צילום: לאה אבישר

רוקפור בבית אנובה. צילום: לאה אבישר

פרולוג:

אולפן "אנובה" השוכן במבנה תעשייתי מוזנח באזור התחנה המרכזית בתל אביב היווה תפאורה מושלמת לחללית הזמן שהחזירה אותי ואת מעט המוזמנים שגדשו את האולפן לימים הקסומים של שנות ה -70 .

פתאום למושגים כ"אווירה אינטימית", "קשר בלתי אמצעי עם הקהל" ו"אינטראקציה" היו משמעויות כבדות משקל כמעט כמו המוסיקה המשובחת והוירטואוזיות של חברי הלהקה.

במידה רבה הדברים הזכירו לי בכל מהלך ההופעה את הפילוסופיה שעמדה מאחורי חברי "הפינק פלויד" כשכתבו את יצירתם המונומנטאלית "החומה", פילוסופיה שנגחה באופן ישיר ובוטה בניכור שנוצר בין האומן המופיע בקונצרטים הגדולים כתוצאה מכך שהקהל נהפך, במקרה הטוב, לגוש גדול, למאסה, בלתי מאובחנת ובלתי נראית כשאת הגבולות בין האומן לקהל מעצימים התאורה המסנוורת שאינה מאפשרת לאומן לראות מעבר לשפת הבמה ומסכי הוידיאו הענקיים שגורמים לקהל להתרכז במסך ולא באומן.

פתאום אתה מבין עד כמה שלהקות, הרכבים ואומנים הולכים "לאיבוד" בקיסריה, בהיכל התרבות ובמופעי הפארק. אתה נוכח לדעת שלעובדה שאתה יושב (או עומד, או רוקד) מטר וחצי מהאומן, יש אפקט לא פחות מאיכות הסאונד שהוא מפיק או מהחומר עצמו שבחר לנגן. ובמקרה של אלי לולאי הדברים הם קריטיים – הוא פשוט פרפורמר נהדר, חיית במה, שהמניירות שלו בעלות חשיבות ומשתלבות במוסיקה, במיוחד כשהוא מפלרטט עם הקהל (המצומצם) כאילו שהוא מנהל דיאלוג פוליטי ער על נושא טעון ככפייה דתית במדינה חילונית.

גם לאינטראקציה האישית המעניינת שבין לולאי, ועמיתו ללהקה, ברוך בן יצחק, יש השפעה מאד מאד חיובית על המוסיקה ועל הנעשה על הבמה, שכן השניים חוו במשך השנים תהפוכות קיצוניות ביחסים, הן המוסיקליים וכנראה, גם האישיים.

כמי שעוקב בדבקות אחר הסיפור המפותל והמאד "רוק נ'רולי" (שכאילו לקוח מאיזה תסריט בנוסח (SPINAL TAP של רוקפור אזכיר שבסוף שנת 2004 הודיע לולאי לחבריו שאין לו שום כוונה להמשיך במסע ההופעות העמוס בארצות הברית, הודעה שמיד אחריה עזב את הלהקה ואת ארצות הברית, ושב לישראל.

אין לי באמת מושג מה נאמר ומה הייתה האווירה באותו הרגע המסוים שלולאי מדבר עם שאר חבריו על החלטתו, אבל אין לי ספק שהדברים לא הסתיימו בחיבוקים והתנשקויות, במיוחד כששאר חברי הלהקה הנותרים החליטו לקיים את המחויבות שלהם להופעות והשלימו את מסע ההופעות וכבר למחרת "הגירושים" הם יצאו להופעה בסאן פרנציסקו מבלי שהספיקו לקיים חזרות כשלישייה.

באופן אישי, הדברים הזכירו לי את ההחלטה של ברי סחרוב בזמנו שלא להמשיך את הפעילות ב"חלום קוסמי" אלא שבמקרה שלנו הלהקה התפזרה לכל עבר (במיוחד שמרביתנו התגייסנו לצבא).

באופן מוסיקלי רוקפור נשמעים טוב יותר מאי פעם, הם מגובשים ברמות מטורפות, לא מעט בזכות צירופו ללהקה של  המתופף הצעיר והווירטואוז איתמר לוי שתורם את חלקו לחומת הקצב, במיוחד כשלולאי ובן יצחק "מאבדים את זה" בטירופים הקושרים אותם לעולם "הפסיכודאלי" של סוף שנות ה – 60. לוי הוא ה"יאן פייס" של רוקפור, האיש ששומר יחד עם נגן הבאס המדהים מרק לזר, (כמוסיקאי, וכעיתונאי מוסיקה מאד ותיק נוכחתי לדעת שמרבית נגני הבאס בהרכבים מוסיקליים הם אנשים שקטים, מופנמים שבסופו של דבר, מהווים את החוליה הכי חזקיה, מבחינה מוסיקלית בהרכב). לזר אגב מאד הזכיר לי מבחינת הנגינה, המראה והאישיות, את נגן הבאס של ואן דר גראאף, ניק פוטר ז"ל, שהייתה לי הזכות להקליט עמו  (ועם חיים רומנו, ועמיתו ללהקה, גיא אוואנס) אלבום ולהופיע איתו ב"קולנוע דן" בשנות ה – 80.

ויחד עם השלמות המוסיקלית, למרות שאין לי הכשרה של פסיכולוג, ניתן לראות את הדקויות ביחסים האישיים בין לולאי ובן יצחק, כשכל אחד מהראשים הללו של הלהקה מקפיד לתת את הספייס לחברו, ומאד מאד נזהר שלא לחצות את הגבולות. עובדה מרתקת לכשעצמה שמתבטאת בחלוקת הסולואים, במתן הפוקוס בשירה המובילה, ובעובדה שלולאי יודע מה הוא הרגע שעליו לעשות צעד אחד אחורה ולצאת מאור הזרקורים (הדמיוניים) כדי לאפשר לבן יצחק, המוכשר, אך המופנם יחסית איליו, לקבל יותר פוקוס.

יש גם לזכור שבשנות ההיעדרות של לולאי היה זה בן יצחק שהנהיג את הלהקה ולקח את מקום הסולן. תקופה שבה המשיכה רוקפור להקליט ולהופיע, אם כי לטעמי, עם הזמן חסרונו של לולאי כיוצר וכ"פרונט מאן" הלך והתעצם, בעיקר בגלל ההבדלים המשמעותיים בכאריזמה האישית של השניים.

אך מעבר לכך, רוקפור, המהווה לדעתי את אחד ההרכבים הטובים ביותר בכל הזמנים שנוצרו בארץ הקודש, תמיד סבלה מפיצול אישיות כרוני שהתבטא בפגיעה במטרות המוצהרות של הלהקה: חומר עברי, או חומר באנגלית, להקת "פרוג" פסיכודאלית או להקת מיין סטרים שלהיטיה יכולים לככב בפליי ליסט של גלגל"צ, עיבודים עשירים למלוטרון ואורגן האמונד או להקת גראנג' הנשענת על צליל "בוסרי" של גיטרות. כל אלה הביאו לעובדה ש"רוקפור" היא אולי הלהקה שאני מרגיש לגביה "פספוס" בכל הקשור להערכה האמיתית שהייתה צריכה לקבל בפנתיאון מוסיקת הרוק המקומית. שכן, רוקפור משחקים בליגה הגבוהה ביותר, מבחינה בינלאומית, בעולם הפרוג והרוק הפסיכודאלי והסימפוני כשהיא משתווה בעיני להרכבים כ"ספוקס בירד", "טראנס-אטלנטיק" ו"גלאס האמר". הרכבים שגם כשהם מבצעים הומאז'ים לחומרים של פינק פלויד, (מומלץ מאד להקשיב ולצפות בדיוידי של דרים טיאטר המבצעים בשלמות את ה"צד האפל של הירח" של פינק פלויד, או להבדיל ביצוע מטורף ל"ראש מכונה" של סגול כהה), הם לא נשמעים כלהקות כיסוי אלא מביאים את הערך המוסף שלהן והופכות את החומר המקורי כמעט ליצירה עצמאית וחדשה. (כפי שעשתה רוקפור עם האלבום שחידש את ה"אבי רואד" הישראלי – האלבום "שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך). וכפי שהם ביצעו בערב המדובר באולפני "אנובה" עם ביצועים מרתקים לחומר של סיד בארט (אך על כך בהמשך).

רוקפור משייטים באוקיינוס הפסיכדליה. צילום: לאה אבישר

רוקפור משייטים באוקיינוס הפסיכדליה. צילום: לאה אבישר

הביקורת: (או בן אדם, מה יש לך לכתוב עכשיו אחרי ההקדמה הזו ??? אה ??? )

נתחיל בסיבות למופע האינטימי (והרי לכל דבר בחיים העכשוויים חייב להיות הסבר), סיד בארט, מהמייסדים של להקת פינק פלויד הלך לעולמות לפני עשר שנים. בארט, תוצר מדהים של שנות ה – 60 הפרועות, אמנם היה חבר בלהקתו שנים מועטות מאד עד ש"התחרפן" לחלוטין לא מעט בגלל התנסויות בכימיקאלים שהפכו אותו לפארנואיד עם מאניה דיפרסייה (וואו כמה פסיכולוגיה בביקורת אחת קטנה ????) אך בשנים המעטות הללו השפיע רבות על עולם הרוק לא רק מבחינה מוסיקלי.

למעשה מעבר למיסוד הזרמים הפסיכודאליים ברוק הבריטי הוא יצר תנועה שלמה שהתבטאה גם באומנויות הפלסטיות, בצילום ובתרבות שעיקר הפילוסופיה שלה הייתה לשבור את כל הגבולות והמוסכמות הקיימות בכל התחומים. (פתאום שירי שנות ה 60, שהוגבלו בשלוש וחצי דקות, נהפכו ליצירות ארוכות של 40 דקות ויותר. למוסיקאים ניתנה אפשרות בהקלטות ובהופעות להתבטא בסולואים בני עשרות דקות. התנסויות בהכנסות של צלילים מעולמות אחרים כשבירת זכוכית, ניפוץ טלוויזיות, מנועי אופנועים וצהלות סוסים, ובמקרה של בארט גם אלבום שלם שהוקדש ל"שפת הגוף" – רעשים שהגוף מפיק ובכלל זה בשירותים…..).

לתנועה הזו התלוו גם פתיחת מועדוני מופעים כמועדון ה – UFO בלונדון שהווה "מעבדה" לזרמים החדשים ששטפו את עולם המוסיקה של שנות ה 60 וה – 70, וכללו גם טקסטים בנושאים שאיש, אבל איש, לא העז להעלות אותם במוסיקה (קוקסינלים ולובשי ביגוד נשי – ארנולד ליין של הפינק פלויד ו"לולה" של הקינקס, יחסים סאדו מזוכיסטיים, דיכוי פוליטי, ניצול נשים וכו). התנועה הזו סחפה לשורותיה גם את מלכי ה"מיינסטרים" כחברי הביטלס ודומיהם, במיוחד את ג'ון לנון ויוקו אונו שבמידה רבה ניסו לחקות (ואני יודע שהקביעה הזו תעורר רוגז וכעס אצל רבים) את בארט והטירופים שלו.

אך מעבר להכל, בארט, בתקופת פעילותו הקצרה, היה גם יוצר מוסיקלי מוכשר במסגרת הפינק פלויד ובמסגרת אלבומי הסולו המועטים שהפיק (באופן אישי אלבום הסולו שלו ביחד עם דייויד גילמור שנקרא בפשטות "בארט" נחשב לאחד מהאלבומים באוסף שלי שהייתי בהחלט נוטל איתי לאי בודד).

החיבור בין "רוקפור" לבארט לא זקוק לציון "יום השנה". זהו חיבור טבעי שכן הסגנון המוסיקלי הראשוני והבסיסי של רוקפור שואב ישירות מהמורשת של בארט הן מבחינה טונאלית, צירופי האקורדים הבלתי הגיונית בעליל – מינורים, מאז'ורים וסולמות כרומאטיים בליווי צלילים "קוסמיים וחלליים" וכמובן טקסטים שבועטים ישר בבטן (כעס, חור בלבנה וכו). ככלל רוקפור מחיים, במובן הטוב של המילה, את המורשת של שנות ה 60 (אפילו הגיטרות עליהם מנגנים חברי הלהקה הם גיטרות רייקנבקר שהיו מאד פופולאריים בשנות ה – 60, ונדחקו הצידה כמעט באופן טוטאלי על ידי ההגמוניה של חברות פנדר וגיבסון).

לאולפני "אנובה" הגיעו חברי רוקפור במצב רוח מרומם ומתוך מחשבה שהם נותנים יותר ממאה אחוז. והרי מה יותר נוח ונעים מלהופיע, כמו בתוך סלון בייתי, בפני חברים, מקורבים וקומץ של קהל אוהד ומאד מאד איכותי (ואני לא מדבר על זוגתי לאה ועלי). הופעה שמשוחררת מכל התחייבות ופחד מטעויות. והרי בהופעה כזו הדומה לחזרה פתוחה, אתה יכל לעצור בכל שנייה, לטעות מבלי לחטוף פיק ברכיים, להתחיל לשיר שתי תיבות לפני המועד, לחכות שמישהו מהקהל "יתרום" לך בקבוק מים או להאריך בסולו מבלי להסתכן בכך שבעלי האולם יסגרו את מתג החשמל הראשי. אתה שם בראש וראשונה בשביל הקהל שלך. וכשאתה משוחרר לגמרי מכל ה"בולשיט" שמתלווה להופעה אתה יכל להתרכז במוסיקה, לבחור חבר אהוב או בחורה יפה היושבת ממש למרגלותיך, להביט לה בעיניים ולשיר רק בשבילה. וזה בדיוק מה שקרה בערב הקסום הזה.

החוויה שלי התעצמה עוד יותר, מאחר שלאה, זוגתי שתחיה, התוודעה לגאונית של רוקפור רק בשנה האחרונה ו"חור בלבנה" מתנגן אצלה תדיר בטלפון ובמכונית ולכן הגילוי המחודש הזה של רוקפור ובכלל זה ההכרות היומיומית עם החומרים של פינק פלויד ובארט הוו מבחינתינו, "מדרגות אל הרקיע" נפשיים.

רוקפור השכילה להתרחק כמו מאש מהפיתוי לבצע אחד לאחד את היצירות של בארט וחבריו והעניקו מימד מאד ייחודי ואישי ל"גברת לימונדה", ל"תראו את אמילי משחקת" ו"אסטרונומי דומינה". בגרסאות של רוקפור היצירות הללו כמעט נשמעות כיצירות מקוריות התואמות להפליא לתקופת שנות ה – 2000 ומבוצעות בוירטואוזיות מוסיקלית ובכאריזמה בימתית של לולאי וחבריו (כבר דיברנו על המתופף איתמר לוי והבסיסט מרק לזר ?).

ככל הנראה שלתחושותיי אלה היו שותפים גם אנשיו של דיויד גילמור שכן הם בחרו בשנת 2004 בגרסה של רוקפור ל"ארנולד ליין" (שיר על סוטה מין שגונב מחבלי הכביסה של שכנותיו פרטי לבוש תחתון ומגיע לסיפוק מולן מראה גדולה המוצבת בחדרו ) למנצחת בתחרות של גרסאות כיסוי בינלאומית כשבצוות השופטים ישבו גם דייויד בואי (שביצע את השיר בקונצרט שלו עם דייויד גילמור שבו נכחתי באלברט הול בדיוק לפני עשר שנים). הביצוע המרתק הזה הצטרף לגרסאות המשובחות של רוקפור שהקליטו בשנות ה – 90 אינטרפרטציה מעולה ל"ראו את אמילי משחקת" ו"אסטרונומי דומינה".

כאמור לציון עשור למותו של בארט, החליטו חברי רוקפור להעלות מופע לזכרו (הראשון בסדרה יערך באחד באוקטובר במועדון ה"בארבי"), בו יבצעו את שיריו בגרסאות מיוחדות וכמובן גם להיטים מהרפרטואר המוכר כמו; "הכעס", "חור בלבנה", "מכונת הזמן", ושירים מתוך האלבום "בחזרה לשבלול". או כפי שהגדיר זאת לולאי בציניות : "הרי לפניכם להקת רוקפור בביצוע מיטב הלהיטים כבקשתכם".

והאמת, אחד מהחוזקות של הערב הקסום הזה היתה בעובדה שרוקפור אכן בחרו את המיטב שבמיטב בביצועים אנרגטיים שכמותם לא זכורים לי בכל השנים הארוכות שאני מלווה ועוקב אחרי הלהקה הזו. "אבשלום" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, הגיע לביצוע שיא ודיוק ההרמוני בשירה.

לולאי התפרע כאילו שהוא מופיע באצטדיון וומבלי… טיפס על מערכת התופים, קרע מיתר בגיטרת הרייקנבקר שלו והתנהל עם הסמארטפונים שתיעדו את המופע כאילו שמדובר במצלמות ה – MTV. בן יצחק תרם את חלקו במיוחד כנגן גיטרה מוכשר שיודע איפוק מה הוא אך יודע להפגיז בסולו מהגיהינום כשצריך. כשהשיא הגיע בקטע ההדרן (כן כן, הלהקה סיימה את המופע הרשמי, "ירדה" מהבמה, זאת אומרת מהשטיח הפרסי, לחדר צדדי וחזרה לקול התשואות של הקהל המצומצם והביתי, או אז התרחשה מלחמת עולם בין דורשי "כעס" לבין דורשי "חור בלבנה" בקהל…  ולולאי כמו לולאי הכריז: "אוקיי ננגן את הפזמון של "כעס" נראה איך אתם שרים ואם זה יהיה טוב ננגן את "חור בלבנה". וואו, זה היה הביצוע של "חור בלבנה" הכי טוב ששמעתי מעודי… כאילו שכל אלוהי הרוק נ'רול יצאו מבית מקדשם וחברו ברוחם לחברי רוקפור… זה היה "חור בלבנה" בהשתתפות ג'ימי הנדריקס, סיד בארט, סטיב מאריוט ומרטין בארה. רק חבל שחוליית הקלידים בערב הזה התגלתה כחוליה החלשה כרגע בהרכב ובעיבודים. דווקא אתה מצפה מלהקה שהיא גלגול של תנועת הפרוג המפוארת שתבליט יותר עושר של קלידי ווינטאג' כדוגמת אורגן ההאמונד, המלוטרונים, הפסנתרים החשמליים של פנדר רוהדס, המוג סנטיססיזר וה – AKS. אתה מצפה גם לנגינה יותר וירטואוזית בקלידים ולא בהצטמצמות בהפקת "שטיחים" ברקע – (חומר למחשבה להמשך). (הבהרה: לא שאני חושב שיקי גני הוא קלידן לא טוב, אך המציאות היא שבהופעה שבדיוננו לא ניתנה לנו בקהל אפשרות לעמוד על איכויותיו המוסיקליות – ואני רק חושב שבטווח המרווח שבין הפרסונות של לולאי ובן-יצחק הוא לא מקבל מספיק דקות סולו ויכולות ביטוי למרות שדווקא בז'אנר הזה, כאמור,  יש המון מקום לקלידנים וירטואוזים כדוגמת ריק וואקמאן או טוני באנקס מג'נסיס).

מופע פסיכדלי אחד לאחד, רוקפור, אנובה, קהל. צילום: לאה אבישר

מופע פסיכדלי אחד לאחד, רוקפור, אנובה, קהל. צילום: לאה אבישר

סוף דבר:

לכל מי שהוזמן בליל חמישי לאולפני "אנובה" ניתנה הזדמנות חד פעמית להשתתף באחת החוויות המוסיקליות העצומות ביותר שהתקיימו כאן במדינה. חוויה שהזכירה לי במידה רבה את תופעה ה – SHOW CASE שאפיינה את שנות ה 70 שבה להקות והרכבים גדולים, כדוגמת קלפטון או קינג קרימזון, היו צצים פתאום במועדון קטנטן בלונדון, ללא הודעה מוקדמת וללא יח"צ, ומופיעים בפני קהל מאד מאד מצומצם, בדרך כלל בכדי לבדוק את ההשפעה של חומרים חדשים, כוונים מוסיקליים חדשים או לקראת תור הופעות חדש.

בשנות ה – 80 יצרתי עם שוקי וייס, שהיה הבעלים של "קולנוע דן", פורמאט די דומה, שבו כל יום חמישי עלתה לבמה להקה או הרכב או ג'ם סשן בהפתעה גמורה… ואכן היו הפתעות כמו ערב הבלוז שבו אירחתי את אלווין לי ז"ל, מנהיג להקת "עשר שנים אחרי", מלווה באגדות בלוז מקומיות כחיים רומנו, יצחק קלפטר, אלון הילל, אלון אולארצ'יק, מוטי דיכנה ואחרים.

הרעיון אגב נולד לאחר שבאופן אישי הזדמן לי לגמרי במקרה להיות נוכח בהופעות כאלה, בעיקר במועדון המיתולוגי של רוני סקוט ברחוב אוקספורד בלונדון, ובמועדון האסטוריה (שנהרס) בהופעות של ג'ף בק, קלפטון, ג'טרו טול ועוד.

אך מעבר לנוסטאלגיות ולהוכחה שאומנים צריכים לבצע את המוסיקה שלהם במקומות קטנים ואינטימיים, האנרגיות באותו הערב, הקהל המדהים (מה ליועץ הפוליטי המיתולוגי, אביב בושינסקי למוסיקה של רוקפור ?) הסאונד המדויק שהזכיר סאונד של מערכת ביתית משובחת ובמיוחד הכישרון הסוחף והאנרגיות המדהימות של חברי הלהקה הפכו את כל האירוע לאחד האירועים אותם אזכור עד לסוף ימי עלי האדמה הזו. במיוחד שבתום ההופעה טרח לולאי כמו ילד בר-מצווה לעמוד בפתח ולשוחח עם כל המוזמנים. פשוט – נפלא.

רוקפור הם: אלי לולאי – שירה, גיטרות, ברוך בן יצחק – שירה, גיטרות, מרק לזר – שירה, בס, יקי גני – קלידים, איתמר לוי – תופים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום לאה אבישר

וידאו

 

 

 

 

  1. ספטמבר 10, 2016 בשעה 3:15 pm

    פשוט תענוג…
    מחכה כבר לבארבי ב 1.10

    אהבתי

  1. אוקטובר 2, 2016 בשעה 3:10 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: