ראשי > עצמאי בשטח > האהבה של חיי

האהבה של חיי

המופע של להקת קווין ואדם למברט בפארק הירקון, שני, 12.09.2016. התארח בטבעת הזהב, ניגן אייר גיטר, רקד, חווה ומדווח – יובל אראל. אדר אבישר, מוסיקאי ועיתונאי מצטרף לניתוח המאורע, אייל גולדמן, מוסיקאי, מרצה למוסיקה וחולה תקליטים מצרף את תובנותיו מהמופע. צילומים – באדיבות ליאור כתר, איציק בירן.

בריאן מאי ואדם למברט בפארק הירקון. צילום: איציק בירן

בריאן מאי ואדם למברט בפארק הירקון. צילום: איציק בירן

 לא באמת האהבה של חיי, אני שייך למפלגה של דיפ פרפל, כך גדלתי והתבגרתי בנעורי, על הסגולים של עשן על המים וילד בזמן, אז בשנות השבעים כשהייתי הנער מחנות התקליטים, להקת קווין הייתה אז אחת מאותן להקות בריטיות שנגנו בסגנון רוק כבד ועשו הרבה רעש עד ששחררו שיר אחד טוב וקליט מאלבומם השלישי Sheer Heart Attack שנשא את השם – Killer Queen שהיווה את הצעד הראשון לכיוון הרוק התאטרלי של אותם ימים. או אז האוזניים והעיניים הופנו אל הלהקה, לפחות מבחינתי, לפחות מבחינת הסצנה המקומית, עד שהגיע חודש נובמבר 1975, והפוקוס, התדהמה, ההשתאות, וההערכה, התערבבו זה בזו כאשר האלבום הרביעי  "A Night At The Opera" יצא לאור וטמן בחובו שניים מהשירים הכי גדולים של הלהקה, שירים שהפכו כבר מזמן למיתוס השוכן באולימפוס של הרוקנ'רול, שעטנז מוזיקלי מעולה של רוק כבד ומוסיקה אופראית, במיוחד – "Bohemian Rhapsody" – רפסודה בוהמית, פעם ראשונה בהיסטוריה של האנושות שברכה בשפה הערבית מתוך הספר הקדוש למאמינים בני דת האסלאם, הקוראן, מהווה חלק בלתי נפרד מהאתוס של שיר רוקנ'רולי – בסמילה או בפירושו המלא של המושג\משפט "בשם אללה הרחמן והרחום".

מכאן הכל מקופל בדפי ההיסטוריה של עולם המוסיקה והרוק. ההצלחה, המחלה, המוות, האתוס. לצד הניסיונות להמשיך הלאה, החיבור עם פול רוג'רס סולן להקות הרוק הכבד Bad Company ו- Free.

בריאן מי, קווין, תל אביב. צילום: ליאור כתר

בריאן מי, קווין, תל אביב. צילום: ליאור כתר

כאשר הובא לידיעתי כי אודי אפלבאום, המפיק שהגיע מתחום מוסיקת הדאנס האלקטרונית ונשאב לתחום הפקות הענק במופעי ארנות ופארקים מתכוון להביא לתל אביב את להקת קווין העורכת סבב הופעות יחד עם זמר צעיר וחדש יחסית, אדם למברט, יהודי אמריקאי שנחשף לעולם אוהבי המוסיקה הרחב כאשר השתתף בתוכנית הכשרונות אמריקן איידול בשנת 2009 וקולו והופעתו שבו את ליבם של בריאן מיי ורוג'ר טיילור, החברים הנותרים מלהקת קווין, הרמתי גבה, לא רק אני, גם אלפי אוהבי מוסיקה אחרים שמבחינתם קווין זה פרדי מרקורי לנצח.

אז הלכתי לעשות את מה שלמדתי בימים שהייתי חוקר צעיר במשטרה בשנות השמונים, ללמוד את האובייקט, ישבתי מול יוטיוב ולמדתי את החומרים המתועדים של אדם למברט, לבד, עם קווין ובכלל, הגעתי למסקנה שבריאן ורוג'ר לא טעו, הם ידעו היטב במי לבחור, אדם למברט הוא בראש ובראשונה שחקן, אחד שהחל את הרומן שלו עם הבמות בגיל עשר, ומעבר לכך הוא ווקליסט מצויין, החיבור של זמר טוב ופרפורמר טוב עושה את הכוכב שלהקת קווין הייתה צריכה כדי להיכנס לנעליים המאוד גדולות שהותיר מאחוריו פרדי מרקורי.

אדם למברט, יהודי, ווקליסט ופרפורמר מעולה. צילום: ליאור כתר

אדם למברט, יהודי, ווקליסט ופרפורמר מעולה. צילום: ליאור כתר

את ההגעה אמש לפארק הירקון למופע של להקת קווין ואדם למברט אני חייב לאודי אפלבאום ששבוע קודם לכן הודיע לי כי אני אהיה אורח שלו במופע, לא עניין מקובל ומובן מאליו, כי בסולם העדיפויות וההתייחסויות של מפיקים ומשרדי יח"צ, בלוג, פופולארי ככל שיהיה, עדיין נמצא בסוף התור להקצאות בהשוואה לאתרי החדשות המסחריים. אז אכן אמש, משוחרר ממצלמות ותיקים, התחייבויות וחתימה על מסמכים, הגעתי לפארק אל מתחם טבעת הזהב כדי לחוות את המופע כאדם פרטי לחלוטין הבא ליהנות נטו ממופע רוק בלילה קיצי.

בשעה רבע לתשע, פארק הירקון עם 56 אלף רוכשי כרטיסים בתוך המתחם ועוד 15 אלף איש שישבו על הדשא מחוץ לגדר כדי להאזין, אחרי שמופעי החימום של ארקדי דוכין ולינה מח'ול הסתיימו והמתח בקהל עלה דיו, נפרש המסך הענקי עם הלוגו המלכותי של להקת קווין מעל הבמה בליווי צלילים דרמטיים, הכל החל.

בריאן, רוג'ר ואדם בפארק הירקון. צילום: איציק בירן

בריאן, רוג'ר ואדם בפארק הירקון. צילום: איציק בירן

בריאן מאי בגיטרה חשמלית, רוג'ר טיילור על התופים ואדם למברט הלבוש במעין חליפה שחורה וכיסוי עיניים ספק פלאש גורדון ספק זורו פותחים את המופע עם השיר Seven Seas of Rhye, הסוגר את אלבום הבכורה של קווין, בבחינת בחזרה לשורשים שלפני ההצגה הגדולה, יוצקים תבלינים של רוקנ'רול בסיסי ושורשי של האי הבריטי של הזמנים ההם, בין להקות סלייד, סוויטס ודומותיהן, הם ממשיכים עם קטע נוסף מאותו אלבום – Keep Yourself Alive, בבחינת מחממים את הקהל לקראת הבאות, ועוברים לשיר Hammer to Fall שכתב בריאן מאי עשרים שנה אחרי הפריצה הגדולה, ושנים מספר אחרי שההרכב התפרס לפרוייקטים אישיים של חבריו  – The Works שבין רצועותיו שוכנים שני להיטים גדולים דוגמת – I Want to Break Free ו- Radio Ga Ga שיבוצעו בהמשכו של המופע, אני כבר מבין את הקונספט, להקת קווין של 2016 לא זונחת את המורשת והשורשים שלה ולא מתמקדת אך ורק בבקשת הקהל, קרי הלהיטים הכי גדולים אלא מגישה את החספוס והלכלוך הרוקנ'רולי לפני כל התאטרון הצפוי.

בכלל לצד בריאן ורוג'ר שהם הם היסודות המקורים של מקווין מפעם, מצטרפים על הבמה ספייק אדני בקלידים, ניל פיירקלוך נגן הבס שבמהלך המופע גם מספיק להחליף את הבס החשמלי בקונטרבס קלאסי והבן הצעיר של טיילור, רופוס טייגר טיילור ההולך דו קרב מול אביו על התופים באחד הקטעים החזקים של המופע. כעת מתחיל השלב בו להקת קווין עושה את השירים המוכרים, מה שנקרא הלהיטים, ההמנונים, מכאן המופע רק נוסק יותר ויותר גבוה, הכל בהכל מהכל, אין מילה אחת רעה, להיפך, בתוך תוכי אני מתמלא בתשבחות, לכל כיוון, התצוגה האורקולית, הוידאו ארט, מסכי הענק, המסך העגול המוצב במרכז הבמה מאחור שהובא בעצם עם שלל מרכיבי הבמה המיוחדים של הסבב הנוכחי של ההרכב מחו"ל, באשר ההפקה לא הסתפקה בתחליף מקומי זול, תצוגת האורות, הלייזרים, הפרוז'קטורים, תותחי הקונפטי שירקו פתיתי נייר מוזהבים שהפכו לגשם רומנטי וממכר, הבימוי המדהים כאשר ברגעים הכי חשובים והכי נכונים במופע הם מביימים דואט בין החיים והמוות, פרדי מרקורי מצטרף למופע דרך המסכים בשורות השיר "Love of my life" ובהמשך ב" Bohemian Raphsody" כאשר אדם למברט מצטרף אליו והופך כל פרסונה העומדת בפארק לרסיסי רסיסים של אהבה, השתאות, ואופוריה אדירה, נהר הרגשות עולה על גדותיו ומתפרץ, לא בטוח שדמעה או שתיים לא נרקמו בפינות העין של כמה וכמה מהנוכחים בפארק, פשוט אדיר, אין מילה אחרת לתאר את השילוב החכם, הנוסטלגי הרומנטי השמאלצי והמדהים בו הצליחו בריאן מאי, רוג'ר טיילור ואדם למברט להגיש את החיבור והמחווה לזמר שהלך לעולמו, מי שהיה  הסמל של הלהקה, פרדי מרקורי.

ואם כבר נוגעים במוות, המוות בעולם המוסיקה שפגע גם בשנה האחרונה, בריאן מגיש מחווה אדירה לאחד היוצרים והמבצעים הכי חשובים של המאה העשרים אל תוככי המאה העשרים ואחת, איש הזיקית, מי שהקדים את זמנו תמיד ובכל מקום וסגנון, דיויד בואי שנפטר מהמחלה השנה מותיר אחריו את הכוכב האפל כתעלומה אדירה. ביצוע לשיר " Under Pressure" לוקח אותי מהאייר גיטרה  שאחזתי בדמיוני כל המופע היישר לרחבת הריקודים, ולא, לא אחשוף את שמותיהם של כל המוכבדים והאנשים החשובים שעמדו לצדי ורקדו גם הם כאילו ואין מחר, חוזרים באחת למחוזות הנעורים. האמת שאני יכול  להמשיך ולחרוש כאן על כל פיפס וכל צליל שנוגן או הושר אמש בפארק, אני מותיר את העיסוק בניתוח המקצועי מהפן המוסיקלי לידידי אדר אבישר, מוסיקאי יוצר שינסה להפוך לכם את הקרביים בניתוח שלו ולצידו מניח אייל גולדמן, מוסיקאי ומרצה למוסיקה את התובנות שלו למופע והתופעה.

בריאן ואדם, ההצגה חייבת להימשך. צילום: ליאור כתר

בריאן ואדם, ההצגה חייבת להימשך. צילום: ליאור כתר

אדר אבישר מגיש כמה הגיגים לגבי המופע של להקת קווין:

א. מסתבר כשרוצים, אבל באמת רוצים, אפשר להפיק אפילו בפארק הירקון סאונד מעולה, איזון נכון בין "הנמוכים" ל"גבוהים" ואפילו אפקטים סטריאופוניים שנעים מצד אחד של הבמה לצד השני.

ב. מסתבר שהתצורה של הבמה בה נקט המפיק אודי אפלבאום (מערב מזרח) מוכיחה את עצמה מבחינה אקוסטית שכן השיפוע של הדשא יותר "חסימת והחזר קול" כמעט כמו באולם הופעות. וזאת בניגוד לתצורת הבמה למשל ב"סנטאנה" (צפון ודרום) שבה הסאונד פשוט הלך לאיבוד.

ג. ואגב אפלבאום, עוד מסתבר, שכאשר מזמינים את הקונצרט ולא חוסכים בכל המרכיבים הויזואליים, מסכי הוידאו והפירוטכניקה, ניתן להעלות בישראל מופע שאינו נופל מאצטדיוני הענק באירופה – בהקשר הזה, המופע של "קווין" היה אחד מהמושקעים ביותר שנראו בארץ (יצא לי להשוות בין המופיעים של אלטון ג'והן, רובי וויליאמס והאבנים המתגלגלות וגירסת ההפקה שהגיעה לארץ נראתה כמו מופע במתנ"ס באחת מערי הפריפירייה לעומת מה שחוויתי ב – o2 , איצטדיון טוויקנהאם והאלברט הול). מסקנה : כשמשקיעים מקבלים גם תמורה.

ד. כנראה שרק מוסיקאים, ובמיוחד גיטריסטים שמו לב לעובדה שבריאן מיי הגדול "נכנס" לסולו הגיטרה המיתולוגי ב"רפסודיה בוהמית" (ממש אחרי הקטע של מאמאמיה ביסמילה, כן כן הסולו הזכור לנו מהסרט עולמו של ווין) חצי טון נמוך ממה שניגננו חבריו להרכב, ולקח לו די הרבה זמן ל"התאפס על עצמו" תוך כדי נגינה ב"זיוף" שצרם את האוזן…. ואם זה קרה למיי, מה יגידו אזובי הקיר?

ה. קווין היא אחת מהלהקות הבודדות שציינו באלבומיהם שלא נעשו שימוש בסנטיסייזרים. כדי למנוע אי הבנות הוסיפה הלהקה כיתוב בסוף הקרדיטים על העטיפה של שבעת האלבומים הראשונים: .And nobody played synthesizer…' ("…ואף אחד לא ניגן בסינתסייזר."), או בפשטות No synths.

ו. לפני מספר שנים נסעתי במיוחד עם משפחתי לעיירה מונטריי שבשוויץ לראות מקרוב את ה"גראנד הוטל" שבו הקליטו חברי להקת סגול כהה את אלבומם המיתולוגי "ראש מכונה". על שפת אגם ג'נבה ניצב פסל ענק של פרדי מרקיורי שהקדיש את הפסל לתושבי העיירה, כאות תודה לעובדה שהוא בילה במקום את שנותיו האחרונות ואיש מאנשי העיירה לא הדליף את עובדת מחלתו או מגוריו בעיירה לתקשורת.

ז. לפני אדם לאמברט ניצב בנעליו של פרדי מרקיורי סולן להקת "החופשיים" ו"חבורה רעה", פאול רוג'רס, זמר הנחשב כמי שהשפיע על סגנון שירתם של ענקים כיאן גילאן, דייויד קוברדייל מ"סגול כהה" ואחרים. "כוכבותו" של רוג'רס גרמה לכך שהרפרטואר הורכב מנתח די גדול משירי החופשיים.

ח. לא רבים זוכרים, אבל בריאן מיי כבר ניצב על במת פארק הירקון בעבר. היה זה בשנת 1993 כשהוא ולהקתו היוו את מופע החימום ללהקת "רובים ושושנים".

ט. ואגב "מופע החימום" הזה. בהרכב ההוא השתתפו כמה ענקי רוק כדוגמת המתופף האגדי קוזי פאוול ז"ל, באחת מההופעות האחרונות שהשתתף בהן, ונגן הבאס המדהים ניל מארי (איש להקת "נחש לבן" ו"קולוסיאום II") והקלידן ספייק אדני… כן אותו הקלידן שהופיע אמש עם קווין.

י. מאד צרמה לי העובדה שאיש לא הזכיר את שמו של הבאסיסט המצויין Neil Fairclough…. משום מה הזכירו רק את השם של המתופף הנוסף, רופוס טייגר טיילור, איש להקת "דארקנס". האם לעובדה שמדובר בבנו של מתופף להקת קווין, רוג'ר טיילור, יש איזשהו קשר לאפליה המתקנת הזו ?

י"א. ואגב, Neil Fairclough  מעולם לא היה חבר בלהקת רוק לפני הצטרפותו לקווין…. הוא לימד מוסיקה בבית ספר באולטריצ'האם בבריטניה…. בריאן מיי גילה אותו כשהגיע לצילומי תוכנית מוסיקלית בטלוויזיה המקומית שבה ניגן ניל בלהקת הליווי.

י"ב. ולמרות הסדר והארגון המדהימים, לקח לנו שעה שלמה לחצות את גשר "המכביה" המחבר את פארק הירקון עם קניון איילון…. מישהו בעיריית רמת גן צריך לקבל החלטה להרחיב את הגשר. (ובהזדמנות זו לחזק אותו…. אני מוכן להתערב שכל מי שחצה אמש את הגשר הזה לא יכל היה שלא לחשוב על התמונות מאירוע המכביה ועל הפטריות הנחמדות הצפות להן במימי הירקון.

י"ג. גדולתה של להקת קווין היא בכך שחבריה ידעו לתזמר את השירים כשהם משתמשים בכלי הנגינה הקונוונציונאליים שלהם. (בריאן מאי הכפיל את הגיטרות שלו כך שישמעו ממש כמו תזמורת בינג באנד למשל).

י"ד. בכל אלבום שלך הלהקה הקפידו החברים שחבר להקה יכתוב שיר אחד לפחות. כמו כן הסגנון המוזיקלי של קווין השתנה מאלבום לאלבום כשחברי הלהקה מקפידים להתנסות בסגנונות מוסיקליים שונים

ט"ו. בתחילת הדרך, בראשית שנות ה -70 קווין החלו את דרכם בסיגנות המטאל קלאסי, אך חיש מהר עשו מטרמורפוזה לגלאם רוק. קווין התנסתה גם פאנק (funk) עם יציאתו של האלבום Hot Space, ואפילו לדיסקו ולמוסיקת ריקודים (שיתוף הפעולה עם המפיק והמוסיקאי ג'ורג'יו מוראדור עם פסקול הסרט "מטרופוליס") ואפילו מוסיקת פלמנקו ב"אינואנדו". רק באלבום The Miracle חזרה קווין לשורשי הרוק כבד שלה.

ט"ז. לאחר מותו של מרקיורי החליט נגן הבאס המקורי ל הלהקה, ג'ון דיקון, לפרוש לחלוטין מעולם המוסיקה, מאז פרש מהלהקה בשנת -1997  הוא גר בפרבר במערב לונדון עם אשתו ורוניקה וששת ילדיהם: חמישה בנים ובת. מעט מאוד ידוע על חייו הפרטיים, מאחר שהוא מעדיף להתרחק מהתקשורת.

י"ז. פרדי מרקיורי : "הרעיון לשם קווין היה שלי. זה רק שם, אבל הוא מאוד מלכותי, כמובן, והוא מצלצל נהדר. הוא חזק, מאוד אוניברסלי וקליט, מעלה הרבה אסוציאציות אפשריות וכן יש לו גם הרבה פירושים שונים".

בריאן ואדם עושים את תל אביב. צילום: איציק בירן

בריאן ואדם עושים את תל אביב. צילום: איציק בירן

אייל גולדמן מגיש את תובנותיו לגבי המופע של להקת קווין:

קשה ממש לסכם את אתמול, אז הנה כל מיני מחשבות –

*גולדן רינג – השתלם בטירוף, עמדנו ממש מול הבמה, לא היה צפוף מידי ושמענו וראינו מצויין, כניסה קלה ונינוחה למרות שהגענו (בצורה מתוכננת) כשמופע החימום סיים.

*מונית ספיישל לעזריאלי-רכבת לאוניברסיטה, וחזרה בקו 5 מבבלי= מי צריך אוטו להופעה בפארק?

*אחלה חולצות בדוכנים, קנינו שלוש לי ואחת לאתי

*רוג'ר טיילור – לקח לו זמן להיכנס לעניינים, בלט במיוחד בSTONE COLD CRAZY. מצד שני, STONE COLD CRAZY!!!!!!! אין ספק שבתור מתופף שגדל על התיפוף שלו זה היה מרגש בטירוף, והתוספת של הבן שלו תרמה מאוד, פלוס הירידה לסט קטן בקדמת הבמה שהייתה מוסיקלית ממש כייפית. חוץ מזה הוא לא שר כבר גבוהים כמו פעם, אבל איזה גרסה מרגשת לDAYS OF OUR LIFE. זה לבד היה שווה את זה (משפט שעוד יחזור כאן, לא לדאוג)

*בריאן מאי – היו כמה רגעים שהסאונד של הגיטרה טיפה נעלם. זהו בעצם. ראיתי את אחד הגיטריסטים הכי גדולים בכל הזמנים מנגן סולו של עשר דקות מול 55 אלף איש, סולו מרגש וטכני כאחד. אין לי מה להגיד על הנגינה בשירים עצמם כי בריאן מאי זה בריאן מאי, וכשאתה כ"כ טוב, בכל אפשרי🙂 בקיצור, האיש אליל ומנגן מדהים, לא יאומן, נראה שהוא עדיין מתרגש מכל פעם שהוא עולה לבמה, עם תמימות של ילד (ומקל סלפי).

*אדם לאמברט – ללא ספק החוליה החלשה, ולא שלא ידעתי מראש, אבל רק בהופעה באמת הבנתי למה – האיש שר מצויין, מפעיל את הקהל (שלא תמיד עבד איתו), עובר במה של פארק לא רע בכלל, פרפרומר טוב שמשחק על הצד הנשי\גיי בחן רב, אבל – אפס אחוז נשמה. וזאת הביקורת האמיתית שלי. הבחור קרא את המילים (וזכר 99% מהן), אבל ניכר שהוא בחור אמריקאי חמוד שלא מחובר אליהן באמת, ואין לו יכולת להעביר רגש אמיתי בשירים הנ"ל (לא שמעתי אף שיר שלו, אז אני מסתמך על אתמול בערב בלבד). הוא כלי עבודה משובח אבל הלו! לשיר זה לא להגיש. הימור שלי? זמר בריטי היה עושה את זה יותר טוב. ועדיין, בכמה שירים הוא הצליח לתפוס גם אותי – DON'T STOP ME NOW, אחד השירים הכי פחות אהובים עליי בעולם, הפך אצלו לפאן טהור, ומשהו השתחרר שם גם אצלו (זה הרגיש שהוא יותר מידי בדמות ופחות מידי ברגש, מה שמישהו אחר ששר את השירים האלה הצליח לעשות).

*פלייליסט – לא, באמת. שמישהו פה יגיד לי שהוא ציפה לשמוע את KEEP YOURSELF ALIVE. בתור שיר שני!!!!!!!!!!!! מחווה כזה למעריצים הכבדים זה בהחלט משהו מהמם. ואז קרה משהו שהמוח שלי עוד לא מעכל באמת – DRAGON ATTACK נוגן.על הבמה. מול 55 אלף איש. להגיד שהופתעתי זה יהיה אנדרסטייטמנט. עף לי המוח. היה שילוב של להיטי זהב עם כמה יציאות מפתיעות, כאלה שלא נוגנו בטור האחרון (או בכלל עם לאמברט ממיטב זכרוני). ALL IN ALL, לא היה שיר שחסר לי לאור כל הדברים שכן היו.

*הרגע שבו אדם לאמברט הפסיד את המערכה היה LOVE OF MY LIFE. ברגע שפרדי הוקרן על המסכים, אין דרך חזרה מלהבין ש "THERE CAN BE ONLY ONE". מעבר לזה אני לא זוכר כי פשוט התחלתי לבכות.

*השיר הכי "בעייתי" של קווין מבחינה רגשית אצלי הוא "The Show Must Go On". בתור ילד לא יכולתי להקשיב לו, הוא יצר אצלי רגשות מעורבים וקשים מאוד. את השלום שלי איתו עשיתי רק בשנה האחרונה, ואני שמח שעשיתי זאת – המילים שלו הם משהו שכל מי שעולה על במה חייב לשנן, והן עזרו לי להבין המון על עצמי ומה מקומי כאן בעולם בכל מיני מובנים וצורות. ברגע שהוא התחיל להתנגן? אין לי מושג בדיוק מה קרה, חוץ מזה שבכיתי וצרחתי את המילים. או משהו כזה.

*משהו שאולי לא יהיה ברור אבל פאק איט – רוב הזמן לא הייתי בפארק הירקון. הייתי בחדר שלי במושב עם אוזניות בגיל 12, עם הקול של פרדי, מדמיין איך זה יהיה לראות הופעה שלהם (כי אז נראה הגיוני שאהיה בהופעה עם פרדי. הכל אגב, נראה אז הגיוני, אפילו שלום במזרח התיכון). ככה שממילא ללאמברט לא היה צ'אנס🙂 שום דבר, כולל מכונת זמן שהייתה לוקחת אותי לוומבלי 86', או לריו 85', או לטור הראשון ביפן, או לטור של לייב קילרס, לא היה עומד בפני הפנטזיה שנבנתה אצלי בראש כל כך הרבה שנים. אני מאמין שגם אם פרדי היה עומד אתמול על הבמה בגיל 70, זה לא היה כמו בפנטזיה שלי.

*אתמול נכחתי באחת ההפקות הכי מדוייקות שראית בחיים (והייתי במדונה ודפש מוד מצד אחד, ובקרפטווארק וניין אינץ' ניילס מצד שני, כמה מההפקות הכי טובות בעולם). הדיוק של התאורה, הבמה המושלמת, הסאונד שהיה ב99% מעולה. יש לי רק מילים טובות להגיד על הסדר והארגון של חברת ההפקה, כולל העובדה שניתן היה להכניס בקבוקי מים קטנים ואוכל, שומרים אדיבים בשערים, מוכרים אדיבים (שאחד מהם טרח ללכת לדוכן אחר כדי להביא לאתי חולצה במידה הכי קטנה שיכל למצוא, זה שירות לקוחות!), ובכלל, אווירה כייפית. מלא משפחות, אנשים מבוגרים וצעירים מכל הכיוונים (שתי לסביות חמודות צמודות לזוג דתי מסורתי).

*למרות אי אלו השגות, נהנתי בטירוף. פרדי לא איתנו, זה מה יש, ועם זה ננצח. אם התגובה שאתם רוצים לכתוב היא "זה לא זה בלי פרדי", אל תטרחו, חבל על הלחיצות במקלדת. הוא מת. הבנו. הלאה. שמעתי שירים שגדלתי עליהם עם עוד 55 אלף איש, ותכלס? אחרי שחייתי אותם די לבד כל השנים, התובנה היא שקווין יצרו מוסיקה לשמיעה בצורה המונית (משהו שהם כוונו אליו, אגב, איפשהו מ1977). הגעתי עם בלבול וחרדות ויצאתי עם אושר בלב, וכמובן עם צביטה בלב על פרדי. זאת הייתה הופעה של קווין בדיוק כמו שפינק פלויד המשיכו בלי סיד ובלי ווטרס, או קרפטוורק עם חבר מקורי אחד. רצוי היה למצוא סולן מחליף שאשכרה יש לו טיפת רגש במערכת, אבל אתמול הסתפקתי גם בקול מצויין ומניירות חמודות. כי פרדי מת.

אין מה לעשות, אני חי עם החור הזה בלב כבר 25 שנה, ואתמול הפנמתי שפרדי מרקיורי הוא ז"ל. ותאמינו לי, אחרי שאתה מאבד גם אבא וגם אח, זה די משהו שמאוד מחזק אותך, לקבל מוות של מישהו שאתה כ"כ אהבת ולא הכרת באמת.

וכל זה לא היה מתאפשר, ולא היה יכול לקרות בלי Eti Simchi, שלא רק דאגה שנהיה בגולדן רינג, אלא גם תמכה רגשית ופיזית ברגעים שהייתי זקוק לכתף. לא הייתי יכול לראות את מה שהיה בפארק אתמול עם אף בנאדם אחד בעולם. אוהב אותך הכי בעולם🙂

 

ליין אפ: Seven Seas of Rhye , Keep Yourself Alive , Hammer to Fall, Stone Cold Crazy , Fat Bottomed Girls , Don't Stop Me Now , Killer Queen , Somebody to Love , Love of My Life , These Are the Days of Our Lives , Under Pressure, Crazy Little Thing Called Love, Dragon Attack , Another One Bites the Dust , I Want It All , Who Wants to Live Forever , The Show Must Go On , Tie Your Mother Down , I Want to Break Free , Bohemian Rhapsody , Radio Ga Ga . הדרן: We Will Rock You , We Are The Champions.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילומים: ליאור כתר ואיציק בירן

 

וידאו, רפסודיה בוהמית, סמארטפון, כי באתי לחגוג…

 

 

  1. דביר
    ספטמבר 13, 2016 בשעה 9:49 pm

    היה שווה רק בשביל מתקפת הדרקון

    אהבתי

  1. ספטמבר 23, 2016 בשעה 2:00 pm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: