ראשי > עצמאי בשטח > אמילי משחקת בבארבי…

אמילי משחקת בבארבי…

מופע המחווה של להקת רוקפור לסיד בארט, אקס פינק פלויד, בעשור למותו, מוצ"ש, 01.10.2016 מועדון בארבי. מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר, חווה את המופע הייחודי. צילום – לאה אבישר.

רוקפור במחווה לסיד בארט. צילום: לאה אבישר

רוקפור במחווה לסיד בארט. צילום: לאה אבישר

לפני מספר שבועות נשלח אדר אבישר לחדר החזרות במשרדי הלייבל אנובה כדי לפגוש את חברי להקת רוקפור בחזרה הגנרלית סלש מופע לחברים עם החומרים הפסיכדליים שסיד בארט כתב כחבר בפינק פלויד בשנות השישים המאוחרות, בעקבות הדיווח המפגש ההוא, נשלח אמש אדר גם למועדון בארבי כדי לחוש את המופע השלם מול קהל במקדש הרוק התל אביבי, התוצאה לפניכם.

רוקפור, הפכו למותג עולמי. צילום: לאה אבישר

רוקפור, הפכו למותג עולמי. צילום: לאה אבישר

אם מישהו היה נקלע בטעות בליל אתמול למועדון הבארבי בתל אביב הוא היה לבטח חושב שהוויז הקוסמי העיף אותו ב"חישוב מסלול מחדש" למועדוני ה – MARQUEE , ה – UFO  או ה – RAINBOW  בלונדון אי שם באמצע שנות השישים במאה שעברה.

רק הלוגו על תוף הבאס של המתופף הוירטואוז איתמר לוי, הסגיר את העובדה שהצלילים האותנטיים מהתקופה הפסיכודאלית ברוק הבריטי מופקים על ידי חמשת חברי הלהקה המוכשרים של רוקפור בערב שכולו ההנאה צרופה, מוסיקת רוק משובחת ושחלקו העיקרי הוקדש ליצירתו ולפועלו של סיד בארט.

כאדם מאד ראלי וכאתאיסט מושבע (למרות שסבי היה רב ראשי), איני מאמין בהמשך קיום הנפש לאחר המוות, אך אם בכל זאת אני טועה, הרי שחלק מכישוריו הפנומנאליים של סיד בארט זרמו להם והתיישבו על נפשו של ברוך בן יצחק, גיטריסט להקת רוקפור שהגיש אתמול תצוגה מרקיעת שחקים של נגינה וצליל פסיכודאליים להפליא, שכמוה רק בארט, וחבריו ללהקת פינק פלויד (מודל 1) יכלו להפיק.

במשך השנים צפיתי והאזנתי לעשרות להקות כיסוי שביצעו את החומר של פינק פלויד, שחלקן, כגון ה"פינק פלויד האוסטרליים", זכו להכרה וליוקרה המשתווים להכרה שמקבלות להקות "רגילות". שמעתי גם ביצועים של "סופרגרופ" כדרים תיאטר, טראנס אטלנטיק וספוקס בירד ליצירות של פינק פלויד, אך, אני מודה שביצוע כפי ששמעתי אתמול ל"ארנולד ליין", ל"גברת לימונדה", ל"תראו את אמילי משחקת" ו"אסטרונומי דומינה", לא שמעתי – לרוקפור יש את היכולת לקחת את הקטעים האלה מספיק רחוק כדי שמצד אחד ישמעו נאמנים למקור אך יחד עם זאת נשמעים "רוק פוריים" לחלוטין, כאלו שנכתבו זה עתה על ידי לולאי ובן יצחק. וזה בדיוק סוד הקסם. המחווה של רוקפור לסיד בארט לא נשמעת, ולו לרגע כ"כיסוי" או כ"מחווה" אלא כיצירה חדשנית שהבסיס שלה הוא אכן יצירתו של בארט, אך יחד עם זאת יש שם מספיק רוקפור כדי שזה יהיה לגמרי זהה עם "חור בלבנה" או "כעס".

לולאי, פרפורמר אמיתי. צילום: לאה אבישר

לולאי, פרפורמר אמיתי. צילום: לאה אבישר

במילים אחרות, רוקפור השכילה להתרחק כמו מאש מהפיתוי לבצע אחד לאחד את היצירות של בארט וחבריו והעניקו מימד מאד ייחודי ואישי שבוצעו בווירטואוזיות מוסיקלית ובכריזמה בימתית של לולאי וחבריו .

ההופעה אתמול הציבה סטנדרטים חדשים מבחינת הופעות הרוק בארץ. סאונד חזק ואיכותי שנבע בעיקר מאיזון נכון של הסאונד על הבמה. התאורה הרוקנ'רולית האירה באור חדש, תרתי משמע, את חברי הלהקה שדומה שהיו אתמול בשיאם – בעיקר שניכר עליהם שהם עצמם נהנים.

לפני קצת יותר משבועיים סיקרתי את ה – SHOWCASE שערכה הלהקה באולפני אנובה בתל אביב, שם גם הוצג המתופף החדש , איתמר לוי.

ניכר כי בעשרים הימים שחלפו איתמר לוי מצא את מקומו הטבעי בלהקה וכרגע הוא נשמע טוב יותר ובטוח יותר בעצמו מאי פעם. הבחור, הנחשב בעיני לאחד המתופפים הטובים ביותר שצמחו כאן בשנים האחרונות, הוסיף למוסיקה של רוקפור את הממדים הקצביים להם הלהקה שיוועה בגלגוליה הקודמים.

איתמר לוי הוא מתופף רוק כבד, העושה במערכת המצומצמת שלו (תוף באס, סנייר, טאם טאם וטאם טאם ריצפתי) מה שרבים וטובים לא מצליחים להפיק ממערכת כפולה או משולשת. איתמר מזכיר לי במהות את יאן  פייס מ"סגול כהה" או את קוזי פאוול, למרות שגם הוא יודע מתי "להוריד הילוך" ולהסתפק בנגיעות קצביות המאפיינות את עולם הג'אז או הפרוג כדוגמת קארל פאלמר, מ"אמרסון לייק ופאלמר".

מרק לזר, נגן הבס. צילום: לאה אבישר

מרק לזר, נגן הבס. צילום: לאה אבישר

ביחד עם הבאסיסט, מרק לזר, השניים מהווים את עמוד השדרה היציב שאינו מתמוטט גם כשלולאי ובן יצחק נכנסים להתפרעויות מוטרפות מבחינה קצבית וטונאלית (וללא השניים האלה אין לי ספק שרוקפור פשוט הייתה נסחפת במערבולת של עצמה ומאבדת את עצמה לדעת).

לגבי לזר, קצרה היריעה מלשבח את נגינת הבאס של הבחור, של המוסיקליות הווירטואוזיות שלו ובעיקר – הכרת כלי הנגינה עליו הוא מנגן (למרות שלזר גם הוכיח במהלך הערב שהוא נגן גיטרה לא פחות מוכשר וזמר שאינו נופל ביכולת השירה שלו משני עמיתיו).

לזר מזכיר לי יותר מכל את נגינתם של מייק ראטרפורד מ"ג'נסיס", ריצ'ארד סינקלייר מ"קרוואן" או לחלופין ניק פוטר מ"ואן דר גראאף" (עמו הייתה לי הזכות להקליט אלבום ולהופיע בשנות ה -80 בקולנוע דן). לזר, אישיות מופנמת משהו (שמתם לב שכל הבסיסטים הם בדרך כלל החברים השקטים והאינטלקטואלים בלהקה ? ג'ון פול ג'ונס מ"לד זפלין", ג'ון דיקון מ"קווין", רוג'ר גלובר מ"סגול כהה" וכו'), מנגן באופן מושלם כשהוא לעיתים מטייל בסולמות במעלה ובמורד הגריף, לעיתים אפילו מנגן סולו באזור המיתרים הגבוהים, אך כשנחוץ הוא מסתפק בנגיעות פונקציונאליות בלבד ומעניק ליתר חבריו את העומקים הטונאליים הנחוצים.

איתמר לוי, על התופים. צילום: לאה אבישר

איתמר לוי, על התופים. צילום: לאה אבישר

לזר הוא מוסיקאי מדוייק מאד, מנגן נקי נקי, עובדה שמאפשרת לכלי הנגינה שלו הנחשב בדרך כלל לכלי שמעניק רקע, חופש פעולה והשתלבות מושלמת בין הגיטרה הפרועה של בן יצחק לבין הנגינה הפונקציונלית של לולאי. אוזניו של לזר כל הזמן ערות למתרחש מסביבו, והוא יודע להנהיג את החבורה בחזרה למקום גם כשמישהו (ולא אומר כאן מי) נכנס שתי תיבות מוקדם מדי לשירה…. או כשהגיטרה של אחד מחברי הלהקה (ושוב לא אומר מי) החלה לאבד באופן קונסנטנצי כוון… לזר היה שם כיחידת חיפוי אווירית… (ואגב איש מהקהל לא היה ער לדראמות הקטנות הללו, ויתכן גם לא אותו חבר להקה).

לזאת צריכים להוסיף את הקהל המשובח והנאמן שמילא את הבארבי ושיתף פעולה עם שלל הגחמות הבימתיות של לולאי, הכיר כל מילה בשירים מרפרטואר של הלהקה וקפץ ורקד במשך כל ההופעה.

רבות ביקרתי כאן לאחרונה את חוסר הבגרות של חלק מהמוסיקאים, בעיקר הצעירים, הלוקים בתסמונת ה"שופוני", ומערבים סולו גיטרה מאד מאד מהיר אך מאד "מקושקש" במקומות בהם נדרשים לכל היותר "משיכות" מיתרים כדוגמת הסאונד של דייויד גילמור, או התפרעות חסר תכלית בסולו תופים מייגע, או לחלופין קלידן המנסה כוחו בלהדמות לריק וואקמאן או קית' אמרסון, בו בזמן שיכולות הנגינה שלו לא עוברות את הרמה של חוג הנגינה של המורה רינה במתנ"ס המקומי.

ובכן, מה רבה הייתה שימחתי לגלות שחברי רוקפור התבגרו, עיצבו את עצמם מבחינה מוסיקלית, ולמרות השעתיים שחלפו מתחילת ההופעה, איש מחברי הלהקה, (שכל חבריה נחשבים בעיני ללא פחות מוירטואוזים אמיתיים בתחומם) לא נהנה מסולו טרחני – להוציא את בן יצחק שהסולואים הפסיכודאליים שלו הם חלק ממהות מהאווירה של המוסיקה של בארט ופינק פלויד.

הלהקה כאילו השתחררה מהצורך להוכיח את הידוע מראש והנגינה והעיבוד שלה לקטעים, הן מהרפרטואר שלה, והן מהרפרטואר של בארט, היא לכל היותר פונקציונאלית ותואמת לחלוטים לרוח הדברים. אם כי – לאעמי אתמול, מספר ביצועים של רוקפור, בעיקר ללהיטיה המוכרים "חור בלבנה" (כולל התפרעות מטורפת ומוטרפת בסיום הן של הקטע והן של המופע) "כעס" ו"מכונת הזמן" נשמעו משכנעים ומרגשים יותר מההקלטות האולפניות המקוריות. (וכן אלי, זה בסדר לפעמים לטעות, זה גם בסדר שלפעמים ההרמוניה לא מדוייקת – זו הופעה חייה וזה חלק מהחן של המוסיקה שהיא אינה נשמעת כמו בית מרקחת).

אם הזכרנו את אלי לולאי, קשה שלא לציין שמדובר באחד מהפרפורמרים הטובים בארץ. האיש מפלרטט באופן תמידי עם הקהל, אוהב אותו, מחבק אותו אבל לא מתחנף איליו. הוא כל כולו במוסיקה, בהופעה. נותן את כל מה שיש לו ואף למעלה מזה. לולאי יודע את העבודה. הוא נותן תחושה כאילו שהוא שר באוזנו של כל אחד ואחת מהקהל. הוא מגיב להערות (וגם טיפשיות) של ניצבי השורות הראשונות ולא מנסה לעטוף את דברי הקישור בין השירים במעטפות פסאודו-פילוסופיות.

כמו בהופעה באולפני אנובה, לולאי מתייחס לכל סמארטפון שנשלף לתעד אותו כאילו שהיה מצלמת K4 באולפני הביביסי המעבירים את ההופעה של רוקפור בשידור ישיר. הוא נהנה מהקהל ולכן, כך מסתבר, הקהל נהנה ממנו.

בן יצחק, גיטרה מובילה. צילום: לאה אבישר

בן יצחק, גיטרה מובילה. צילום: לאה אבישר

לולאי זהיר ומספיק אינטילגנטי שלא "לגנוב פוקוס" משותפו בן יצחק שהרבה יותר מופנם ממנו. ככל הנראה שהטראומה בעברה של הלהקה שנבעה מנטישתו של לולאי באמצע מסע ההופעות בארצות הברית עשתה רק טוב. כל אחד מהצלעות המרכיבים את רוקפור יודע לשמור על הספייס של חברו. ובזמן שלולאי זז קצת הצידה בן יצחק יכל להרשות לעצמו להתפרע עם הגיטרה שלו אל מול המגברים העתיקים (מתוצרת חלילית…. לא להאמין…. לא פנדר, לא מארשאל, לא ימההא… חלילית).

אבל כידוע, בלי רע אין טוב…. הרגע ה"קשה" ואפילו המעט מביך, היה בניסיון של חברי הלהקה לבצע את הגרסה שלהם ל – SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND…. אני מוכן לקבל את דברי הסנגוריה שמדובר בהחלטה של הרגע שנבעה מהתרגשות בחדר ההלבשה לאחר סיום החלק הרשמי של המופע (בידי גם מוצג משפטי המוכיח את אמיתות דברי ההגנה שכן לרשימת הליין אפ של השירים הוסף שמו של הקטע הזה בעט בחופזה ותוך איזכור רק של מילה אחת בשם השיר : CRAZY.

ולכן אסתפק בהמלצה חברית : "חברים יקרים, או לחזור מהר לחדר החזרות ולעבוד על הקטע הזה כפי שעבדתם על LUCIFER SAM, LET THER BE MORE LIGHT  או ORANGES. תתאימו אותו למפתח של אלי כדי שיוכל להגיע לגבוהים ולא יאלץ להזדקק לטריק הידוע של "עכשיו תשירו אתם", תחזירו את מרק לזר לבאס ואת מר גני לקלידים ושבן יצחק ילמד יותר טוב את הסולו האל-מותי של גילמור (כי "ליד" זה לא עובר במקרה הזה). או שתורידו את הקטע הזה לחלוטין מסדר היום, ומהר". במיוחד שאחרי זה החבורה ביצעה באופן מושלם מעורר השתאות את "הכעס" ואת "חור בלבנה" עם סיום פסיכודאלי ארוך ומפעים בביצוע בן יצחק ולולאי עם תיפוף מטורף, אנרגטי ווירטואזי של מר לוי הצעיר (שמאוחר יותר התגלה לי שיש לו אמא מפרגנת וחובבת רוק כבד לא פחות ממנו).

חלק מהצלחת הערב המשובח הזה היה גם בבחירת השירים והיחס והמינון המאד מדוייקים בין הקטעים של בארט לבין הקלאסיקה של רוקפור, בניהם: סוף הדרך", "מכונת הזמן", "חלקיקי אבק", "כל כיוון", "קטיפה שחורה" וכמובן הביצועים לשירי אריק איינשטיין – "אבשלום" ו"קח לך אשה ובנה לה בית".

ככלל, הקונצרט התעלה (מלבד הנפלה הקטנטונת שהוזכרה לפני כן) לרמות אלוהיות של ממש ובים הקונצרטים שראיתי לאחרונה הוא ניצב בדרגה הגבוהה ביותר.  היתרון של חברי רוקפור הוא בכך שלא זו בלבד שהם צברו רפרטואר ענק של קלאסיקות אלא שהם בראש וראשונה להקת רוק על כל המשתמע מכך. להקה שמקרינה רוק נ'רול, שיש לה את כל המאפיינים של רוק נ'רול ושהנרטיב שלה יכל להוות בסיס לעוד סרט בסגנון "ספיינל טאפ": הסולן שנוטש באמצע מסע הופעות בארצות הברית וחוזר כעבור שנים, חברו שממשיך לקיים את הלהקה ואף זוכה בפרס יוקרתי על חשבון ביצוע שיר של פינק פלויד. הבאסיסט השתקן ש(עד כמה שידוע לי) בכלל למד עריכת דין והמתופף (אח תאום של אנימל מהחבובות) עם מראה של ישו מהאייקונים של הכנסיות באיטליה שאמא שלו מגיעה לשמור עליו בהופעות ושמדי פעם הקלידן זורק לו פופקורן והוא אמור לתפוס אותו בפה למרות שהוא מצוי באמצע מעבר מורכב.

רוקפור, מחוברים להוויה. צילום: לאה אבישר

רוקפור, מחוברים להוויה. צילום: לאה אבישר

אך מעבר לכך, רוקפור מחוברים מאד כלהקה ומתנהלים ומתנהגים בהתאם כשאת כל האנרגיה המטורפת הזו הם מזרימים לקהל ומקבלים מהקהל את אותה אנרגיה לבמה. לא עוד חמישה מוסיקאים הקפואים במקומם וממלאים תפקידים מוסיקליים המוכתבים מראש. רוקפור (כמו סגול כהה למשל) מתאימים את הקטעים לרוח המנשבת מהקהל, קטעי האולפן נשמעים אחרת לחלוטין בהופעה כמו גם הגישה של חברי הלהקה (שיצא לי להכירם בתקופה האחרונה מקרוב ושהם גם ב"חייהם האזרחיים" אנשים מדהימים וצנועים).

וחברים… הגיע הזמן לאלבום חדש, לחומר חדש ולבטח לאלבום כפול שמתעד הופעה חייה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: לאה אבישר

וידאו

 

 

 

  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: