כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

מכונת הזמן קצת מאחרת…

הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם שלמה גרוניך המארח את מתי כספי וחבריו מהטריו "קצת אחרת" שם טוב לוי ושלמה יידוב. היכל התרבות בתל אביב, מוצ"ש, 05.11.2016. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

קצת אחרת, האיחוד 2016. צילום: יובל אראל
קצת אחרת, האיחוד 2016. צילום: יובל אראל

ערערו לי את הסטיגמה, הפכו אותה לסטנגה, קונצרט חגיגי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ואף פרוות מינק לא בהקה לה באולם העמוס לעייפה בקהל, ליתר דיוק אלפיים ארבע מאות ושמונים רוכשי כרטיסים ומוזמנים. סולד אאוט. כן, האם הקהל התנפל על הכרטיסים בזכות התזמורת או בזכות האירוח של שלמה גרוניך, ואולי בשל העובדה כי גרוניך הזמין את שלמה יידוב ושם טוב לוי, מוסיקאים מצוינים בזכות עצמם ומי שהיו חבריו לטריו המיתולוגי "קצת אחרת" הרכב הרוק המתקדם הראשון האמתי והרציני שיצר כאן בשלולית המזרחית של הים התיכון בתחילת שנות השבעים, הרכב שהותיר אחריו אלבום יחיד עם תריסר קטעים חלקם אינסטרומנטליים וחלקם עם מילים ופזמון חוזר.

שלמה גרוניך והפסנתר. צילום: יובל אראל

כן, למרות שצברתי "שעות טיסה" רבות עם שלמה גרוניך, בשלל מופעים, שלו, עמו, פופ לצד קלאסיקה, מכל בכל, הגעתי אמש להיכל התרבות במיוחד כדי לזכות בחוויה בה איחוד של אחד מאבות המזון המוזיקליים האמתיים עומד על במה אחת ומבצע קטעים מאותו אלבום, כאלו שהפכו לחלק מהדי.אנ.אי הישראלי ואין זו קלישאה כלל וכלל כאשר אחד הקולות הייחודיים והממגנטים במוזיקה הישראלית, מגיע לקונצרט מיוחד עם הפילהרמונית, ופוגש שלושה מהיוצרים הגדולים שליוו את דרכו המקצועית – מתי כספי, שלמה יידוב ושם-טוב לוי. בכלל "קצת אחרת" שהערב היא מרכז העניין במופע, הייתה סוג של הרכב צמרת, שלושה מוסיקאים איכותיים, כל אחד מהם מלחין ויוצר בפני עצמו, משלבים פעולה במה שניתן להגדירו כרוק מתקדם, פרוגרסיב, או אוונגארד אמיתי, מוסיקה שהושפעה רבות מהנעשה באותן שנים מעבר לים, סגנונות שהקהל הרחב טרם קלט ועיכל פרט למשוגעים לדבר, כן אומרים שפרנק זאפה, ג'נטל ג'יאנט, ג'טרו טאל ועוד כאלו שיצרו באותם זמנים, היוו את מקור ההשפעה ליצירות, הרבה מוסיקה נקיה, יצירות אינסטרומנטליות לצד שירים שקטים בהם ניתן דגש לכלי הנגינה ולמבנה המוסיקלי השונה מלהיט עם פזמון חוזר ואקורד אחד מנצח.

המופע שנפתח בעיבוד רענן של אילן מוכיח, המנצח של התזמורת הפילהרמונית לכמה מהשירים המפורסמים של שלמה גרוניך בטרם כניסתו לבמה סחטו מחיאות כפיים רמות וחזקות מהקהל, הייתה זו הקדמה מצוינת למי שנחשב ובצדק לאחד היוצרים היותר חשובים במוסיקה הישראלית, מלחין, מעבד, זמר ומוסיקאי מהטובים יותר שמצויים בינינו, אם תרשו לי לחזור, לחפור ולצטט שוב את המילים שכתבתי רק לפני חודש – "…מיינסטרים איננה מילה גסה בהקשר הזה, גרוניך שרק בשנה שעברה קיבל את פרס על מפעל חיים במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון 2015״ בו הוגדר בין היתר כמלחין, זמר ומוזיקאי מגוון מאין כמוהו, שהטביע חותם בזמר העברי מתחילת שנות ה – 70 והוא עדיין כותב, שר, מופיע ומפתיע כל פעם מחדש, נחשב כאחד המוזיקאים האהובים על הבלוג…"

קצת אחרת בהיכל התרבות. צילום: יובל אראל

אכן, בדיוק לפני חודש הופיע שלמה גרוניך בחצר בית רומנו כאורח של התדר רדיו פופ אפ בקונצרט עם פסנתר, סוג של חיבור בין "השר לענייני תרבות של תל אביב" צח בר וחבורת התדר לבין גרוניך של ההיכלים והקונצרטים, מופע שבעקבותיו הגיב גרוניך בעצמו – " לא הכרתי את מועדון התדר עד יום ההופעה שלי שם. אמרו מועדון תל אביבי שהוא בעניינים, הגעתי לשם להופעה שלי עם גיטריסט הפלא עומרי אגמון. מהרגע שנכנסתי למקום, "בית רומנו" בדרך יפו ת"א, הבנתי שנקלעתי למקום מיוחד במינו, מקום הזוי וסוריאליסטי. פאטיו מלבני רחב ידיים, המוקף בניינים גבוהים מכל צדדיו, ותקרה שמסוככת מעל. כאילו לוקיישן מזרח אירופאי או ספרדי, לא מפה, אחר. המקום התמלא בתל אביבים צעירים ונחמדים. הסאונד במקום מתערבל בתוך אקוואריום הבטון הזה והופך למשהו מוטרף ובדיוני. עומרי ואני עפנו למרחקים והניצוצות בינינו הדליקו את המקום. הקהל שאג, והסאונד התערבל וסחף את כולם בסחרור חושים. הייתה הופעה נדירה באתר מיוחד. בא לי להופיע שם שוב. בפעם הבאה במקום פסנתר עומד עם פסנתר כנף…"

אז עד ששלמה גרוניך יחזור שוב לבית רומנו הוא מפנק אותנו עם האיחוד הנדיר הזה, במיטב המסורת של אחודים של ענקי מוסיקה שיצרו כאן בשנות השבעים המדהימות (מה לעשות, בסבנטיז המוסיקה הייתה יותר טובה, ולא מכיוון שהייתי בן עשרה אז, אלא כי כך היה…) דוגמת ההצלחה האדירה של כוורת, של תמוז שחזרה לאיחוד שכזה במופע של יהודה אדר והמשיכה במופע אדיר באמפי בראשל"צ, והצ'רצ'ילים שאוטוטו חוזרים למועדון בארבי למופע בו יחגגו את השקת אלבום המופע החי שקיימו השנה.

אז עם כל העיבודים המצוינים של אילן מוכיח לגרוניך ותזמורת, ברגע שהנגנים הניחו את כליהם על הברכיים וגרוניך נותר לבד מתחת לאור הזרקורים, הוא והפסנתר, בביצוע מצוין לשיר המיתולוגי "רוזה מרציפן" כאשר אילן מוכיח מוסיף עיבוד של מארש קרקסי כפתיחה שלאחריה גרוניך שהפך את אותו רגע לליצנות קרקסית ניצב על הבמה ומצייר באוויר האולם תנועות לולייניות משל היה אחד המתעמלים בקרקס דמיוני, נותר לבדו, שר ומלווה עצמו בפסנתר, כמעין הקדמה לאיחוד המשולש שהתרחש מיד לאחר מכן כאשר שם טוב לוי ושלמה יידוב הצטרפו למופע לביצוע של שלוש יצירות מאלבומם היחיד, "הנסיך הקטן", הקטע האינסטרומנטלי הכל כך מיוחד "קווינטה" "שיר בין ערביים", כן קצת אחרת במופע טעימה חי נובמבר 2016. מי שהיה זכה ומי שלא הפסיד, אני מקווה מאוד שעם הטעם יבוא התיאבון….

חלקו השני של המופע שהופרד בהפסקה של כרבע שעה התעשר עם הצטרפותם של כמה מהנגנים הקבועים המלווים את שלמה גרוניך בסבבי הופעותיו הרבות ברחבי הארץ, עומרי אגמון, אייל מזיג ורון אלמוג, שלא לדבר על מפגש עם שותפו משכבר הימים מתי כספי לצמד שירים מתוך אלבומם המיתולוגי כשלעצמו "מאחורי הצלילים" – "ואותך" ו"ציור".

גרוניך, מרגש מחדש בכל פעם. צילום: יובל אראל

מופע שנמשך לאורך שעתיים שלמות כאשר במקביל הוא יוצר תקדימים הואיל ורשות השידור באמצעות שניים מערוציה – FM88 וקול המוסיקה שדרו את המופע בזמן אמיתי לקהל הרחב, התפרש מבחינה כרונולוגית על כל תקופות היצירה והפעילות של שלמה גרוניך, הסתיים עם המרחבים החופשיים של נואיבה ושירה בציבור. אפשר להגדיר את המופע כקלאסיקה ישראלית במיטבה.

בקטנה – המינק מהמערכה הראשונה, לא באמת, חוץ מזה שכעת עדיין סתיו, חכו לחורף האמתי או אז תאווררו את הפרוות, עדיף סינטטיות…

ליין אפ: אל נא תלך, היום מאירה השמש, בואי ילדה, בשעת ההתבהרות, רוזה מרציפן, הנסיך הקטן (עם קצת אחרת), קווינטה (עם קצת אחרת), שיר בין ערביים (עם קצת אחרת), בלילות הסתיו (שם טוב לוי), ימים לבנים (שלמה יידוב), עכשיו זה שנינו. פתח לי שער, נדודי שינה, ואותך (עם מתי כספי), ציור (עם מתי כספי), הזמן עובר, סימפטיה, בוחר בחיים, שירים פשוטים, שומקום.

הדרן: המסע לארץ ישראל, נואיבה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות

וידאו

להיטי גרוניך בפליי ליסט גולשים, צילום דפנה לנגרמן

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא