ראשי > עצמאי בשטח > נותן ברוק

נותן ברוק

סיפור הרוק הישראלי עם המתופף והיוצר מאיר ישראל בליל שישי 17.02.2017 בתאטרון תמונע. מבקר הבית, המוסיקאי אדר אבישר משחיז הקולמוס ומנתח את העניינים, אז ועכשיו.

מאיר, המתופף של ישראל. צילום: לאה אבישר

מאיר, המתופף של ישראל. צילום: לאה אבישר

בתוכנית: מאיר ישראל – על החוויות האישיות מאחורי השירים הגדולים של מהפכת הרוק, מופע עם שירים וסיפורים על השירים של גדולי הרוק הישראלי מכל הזמנים. (תמוז, אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, מאיר אריאל ועוד).

על הבמה: שירים תופים וסיפורים – מאיר ישראל | שירה וגיטרה – אייל בן המוריה | גיטרה בס – מיכה מיכאלי | קלידים – יואב זילברשטיין.

אז: שנת  1970 הייתה שנה מצוינת, האופוריה של הניצחון במלחמת ששת הימים הייתה עדין בשיאה, כולם נסעו לנגב חומוס ברמאללה ולהשתזף בסיני וחנויות התקליטים פרחו עם הדפסות מקומיות ל"אייבי רוד" של הביטלס ויבוא כמעט מחתרתי של "מלך הארגמן".

בבית ספר תל נורדאו שבו למדתי מהומה… הגיעו נציגים של פסטיבל "רוק שנות ה -70" – התשובה הישראלית לוודסטוק…. במחיר של 4 לירות ניתן יהיה לצפות גם בצ'רצ'ילים, גם בעוזי והסגנונות וגם באריות.

על הגג של הביתן הלבן והעגול בגני התערוכה ניצבו להם חיים רומנו, דני שושן, מיקי גבריאלוב וחבריהם, נותנים בראש עם "SHES A WOMAN". הקהל, לא רגוע, כי כמעט במקביל, היריבים המיתולוגיים, "עוזי והסגנונות", אמורים להתחיל הופעה בביתן 5.

אני מתרגש, בפעם הראשונה אני אראה במו עיני קלידן שמנגן באורגן האמונד (עם לסלי). אך אייב אורצ'ובר, לא האטרקציה היחידה – המתופף מאיר ישראל, רכש על פי הפרסומים מערכת תופים "כפולה" עם שני תופי באס (רחמנא ליצלן) ועל פי הכותרות ב"להיטון" הרכישה עוררה מלחמת עולם בתוך להקת הסגנונות.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עכשיו: שנת 2017, תאטרון תמונע בתל אביב מלא עד אפס מקום. כסאות פלסטיק מורדים ממחסן סודי על מנת שלכולם יהיה מקום לשבת. מאיר ישראל, דגם משופר מ – 1970 חוזר למרכז הבמה והפעם כ –""Story Teller. פורמט שהנהג בזמנו על ידי רשת ה MTV , כשעדין היו לה מגמות "רציניות", דהיינו אומן או מוסיקאי מגיש לקהל מצומצם מבחר מעבודותיו לאורך השנים  ומשלב בין הקטעים סיפורים של מאחורי הקלעים.

ישראל, לוקח את הקונספט הזה צעד אחד רחוק יותר ומנסה לספר באמצעות הקריירה הארוכה שלו את סיפור הרוק הישראלי. את הדרך שעשה הז'אנר הזה מימי האקורדיון והחלילית של הצ'יזבטרון, דרך הלהקות של מועדון "קליפסו" ברמלה, דרך אריק איינשטיין ועד לימינו.

ישראל, שכנראה מודע היטב ליכולת ההכלה של הקהל, מתמקד בעיקר בקשריו (הישירים או העקיפים) עם אייקונים כאריק איינשטיין ושמוליק קראוס הזצ"לים ויבדל"א יצחק קלפטר. והקטעים המושמעים הם בהתאם, "שביר", "עוף גוזל", "ילדים של החיים" ו"אוהב להיות בבית", המבוצעים ללא דופי ומספקים לקהל ערב של "שירה בציבור" ברמה גבוהה מאד.

אבל דווקא כמי שתוקף , בסיפוריו, את מגמת הזרמים "הרוסיים" בזמר בישראלי ואת השתלטות הלהקות הצבאיות בשנות ה – 60, הייתי מצפה לייצוג יותר נאמן ללהיטים מתוך האלבום המיתולוגי של "עוזי והסגנונות". אותו אלבום שישראל דאג לשלוף ממנו ב 1990 את הלהיט האלמותי "חברים" לתרגם אותו ולבצע אותו בעברית.

הזיכרון הקולקטיבי גם קצת השכיח שאותו מאיר ישראל, מוסיקאי אדיר לכל הדעות , שהיה בין חלוצי הפיוז'ן והרוק פיוז'ן ("160 קמ"ש" נחשב בעיני לאחד הקטעים המבריקים שהוקלטו כאן). ולכן הוא החליט "ללכת על בטוח", ואפילו שלמה גרוניך או שלמה ארצי, מוסיקאי שלקח את ישראל תחת חסותו בעשורים האחרונים, לא זוכים לייצוג כלל בערב הגדוש הזה.

למרות שאין ספק כי הקהל נהנה מהערב, התחושה שלא הרפתה ממני הייתה שישראל, עוד מוסיקאי המשתייך למועדון הסגור של וירטואוזים, בני דור המייסדים של הרוק המקומי, מועדון איליו משתייכים, חיים רומנו (עמו אני מקליט בימים אלה באינטנסיביות מטורפת), דני שושן, משה לוי ומוסיקאים נוספים, נע כל הזמן במטוטלת ההתלבטויות בין האספקט המסחרי לאספקט האומנותי.

ישראל, מלווה בצוות נגנים משובחים, פתח וסגר את הערב בג'אם סשן מרתק שבו החליף מקצבים והזכיר במשהו את הופעותיו של פראנק זאפא הגדול שמשך את נגניו (בעזרתם של מתופפי על כטרי בוזיו, צ'אד ווקרמאן וצ'סטר תומפסון, לכיוונים מדהימים שהחלו בג'מג'ום. באופן אישי הייתי נהנה הנאה צרופה להיות נוכח בערב שכל כולו בנוי על הווירטואוזיות ועד החיבור המוסיקלי של נגן מיתולוגי כבאסיסט מיכה מיכאלי וגיטריסט עולה כאייל בן המוריה (קצת מתינות, בן אדם, הבנו שאתה מאד טכני ומהיר כמו סטיב וואי…. ) אך השאלה אם לערב כזה היה מגיע קהל ? אני בספק.

מאידך, ההפקה והעיבוד המרשימים של שירי קלפטר, איינשטיין, קראוס ודומיהם אינם מחפים על העובדה שאייל בן המוריה, הוא גיטריסט מאד מוכשר אך השירה שלו אינה מתעלה, בלשון המעטה, לרמתו כנגן גיטרה. עובדה שמתעצמת כשנתקלים בעובדה, שבכל זאת מדובר באריק אינשטיין. בן המוריה, שר "בסדר", הוא לא מזייף, אך שירה זו לא בדיוק ההתמחות שלו ואני כמעט בטוח שהוא מודע היטב לדברים.

ההפקה גם נשענת רוב רובה על סאונד הגיטרות, עד כדי כך שהקלידן יואב זילברשטיין פשוט אובד במשרעת הצליל שבין הבאס של מיכאלי לגבוהים של בן המוריה (וגם, משום מה, בשני הג'אמים הוא המוסיקאי היחיד שלא התבטא בסולו משלו)…..

אני לא רוצה להישמע קטנוני, אבל ישראל צריך לקחת בחשבון שבקהל עלולים (או עשויים) לשבת אנשים שהיו, חוו, הכירו את ההיסטוריה של הרוק המקומי ולכן כדאי שילמד את העובדות ההיסטוריות באופן קצת יותר יסודי… למשל, יצחק קלפטר היה בצ'רצילים בערך כחצי שנה לפני שגויס ולאחר מכן כל קשר בינו לבין הלהקה היה מקרי… למשל, שחיים רומנו בתקופת "סע לאט" חי בלונדון ולא בדירה ברמת אביב. והכי צרמה לי הקביעה ששלום חנוך הביא למהפך של אריק איינשטיין והפיכתו לרוקיסט…. ובכן, בוא נשים דברים על דיוקם, מי שאחראי למהפך הוא מישה סגל שעבד עם אריק לפני ששלום חנוך בכלל חלם להקליט עם הזמר הלאומי. ועוד כהנה וכהנה פרטים יותר או פחות עקרוניים. בכל אופן, כשישראל נזכר בנוסטלגיה בפגישה כזו או אחרת עם מוסיקאי זה או אחר בדירתו במקום מסוים בארץ, הוא צריך לוודא טוב טוב שאותו אומן אכן חיי בישראל באותה התקופה. כמו גם לקחת בחשבון שעלולים לשבת בקהל אנשים שזכו להכיר את טומי ואת פרנקי מאולפני "טריטון" בפינת בן יהודה בתל אביב, ואת איתן לוין מאולפני "המון", ואת דודי רוזנטל ודני ווב מאולפני קולינור.

וגם הניסיון לאידיאליזציה של אייקון כזה או אחר יכול לעבור אצל ציבורים שלא עבדו או לא שהו במחיצת אותו אייקון שמעבר לתדמיתו הציבורית לא תמיד ידע להתנהל עם חברים קרובים – אך נניח לכך.

בגדול, מדובר בערב מהנה מאד, ש"מספק את הסחורה" הרבה בזכות יכולת הנגינה הפנומנאלית של ישראל ומיכה מיכאלי. הסאונד בתמונה היה מדהים והזכיר מערכת ביתית משוכללת (מיכאלי חייב להחליף את הכבלים של גיטרת הבאס שלו לכבלים עם סיכוך יותר מאסיבי). הקהל אוהד ואוהב. לא היה מזיק לקצר במעט את הסיפורים (שחלקם מיותרים לחלוטין) ולתת ביטוי רב יותר באמת לרוק נ' רול.

הערת המערכת (יובל אראל): כן, עוזי והסגנונות, האלבום הראשון אריך הנגן שהחזקתי בידי אי פעם, רכבת הבוקר וחברים, מיתולוגיה אמיתית!!!

כי כולנו…

 

 

 

  1. מאיר ישראל
    פברואר 19, 2017 בשעה 11:26 pm

    יובל שלום.יפה כתבת וטוב שכתבת ותודה על ההתייחסות . אך….אני מבין שאתה מכיר עוד סיפורים שלא סופרו ואני מבין שאתה רוצה לשמוע את מה שאתה יודע מכיר וזוכר מאז, אך לקהל לצערי זה לא אומר כלום וכמו שאתה מבין זה מופע שגם צריך להסתיים מתי שהוא ואם הייתי מספר את כל הסיפורים על כולם ומבצע את כל השירים שהייתי רוצה אז זה היה לוקח בערך שבוע, נראה לך ? והעניין הכי חשוב שאינך מדייק בו הוא הסיפור על סע לאט וחיים רומנו , אספר לך אותו כאן . ב 74 חיים היה בארץ כי אני שכנעתי אותו לחזור מלונדון כדי שנקים הרכב (להקה) עם רותי נבון ואכן חיים חזר לארץ. בסוף 74 כשחיים גר ברמת אביב בדירת קרקע עם שותפו לדירה שמוליק ארוך הבסיסיט שגם ניגן איתנו בהרכב של רותי הגיעו מיקי גבריאלוב ואריק לדירה של חיים כדי לבקש ממני לבוא לנגן במופע סע לאט , את מה שלא סיפרתי במופע זה שאני הסכמתי לנגן בסע לאט בתנאי שגם חיים יצטרף כי הרגשתי שזה לא הוגן לעזוב את חיים מאחור ועוד אחרי שאני שיכנעתי אותו לחזור מלונדון ואכן הם הסכימו . חיים ניגן במופע ואפילו ניגן איתנו בחלקו הראשון של הערב עם טרום תמוז.(יש הקלטות ושלום מציג אותו)
    אז לפני שאתה קובע עובדות בבקשה בדוק אותן. אני הייתי שם . תודה על שכתבת.
    מאיר ישראל

    אהבתי

  2. רוני
    פברואר 20, 2017 בשעה 9:10 am

    איזה יופי שמאיר הגיב , הביקורת אגב לא של יובל עצמו כפי שמצוין מעלה אלא של אדר
    נשמע כמו מופע שחבל שפספסתי ….אגב אדר בסקירה של מופעים מהסוג הזה תמיד כדאי לציין מה תמהיל הקהל .

    אהבתי

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: