ראשי > עצמאי בשטח > ושוב מבראשית ועד אחריתם של הימים

ושוב מבראשית ועד אחריתם של הימים

ערב לזכרו של גבי שושן המנוח בהשתתפות אחיו דני שושן, שלומי שבת, מירי אלוני, אבנר גדסי, עוזי פוקס, בועז שרעבי, אריאל זילבר, אושיק לוי ועוד חברים, ליל שלישי, 14.03.2017 , מועדון בארבי בתל אביב. מבקר הבית, המוסיקאי אדר אבישר מנתח את העניינים, הוא מכה ומלטף. צילום: לאה אבישר, אליצור ראובני.

דני זוכר את גבי. צילום: אליצור ראובני

דני זוכר את גבי. צילום: אליצור ראובני

כבר חלפה לה שנה מאז לכתו בטרם עת של גבי שושן לעולמו, אז, כחודש לאחר מותו התכנסו חבריו האמנים לערב מיוחד, כעת, שנה עברה והם מתכנסים שוב, אדר אבישר נכח ומדווח.

היה עצוב במועדון הבארבי בתל אביב. עצוב מאד. ולא רק בגלל שהערב התקיים בדיוק שנה לאחר התאבדותו של הזמר גבי שושן. היה עצוב בגלל שלפתע כחובב מוסיקה הבנתי את הדיכוטומיה שבין הצמא הקיים בארץ לנוסטלגיה, לאותם שירים שעיצבו את פני שנות ה -60 וה-70 לבין ההתעלמות הכמעט מוחלטת של כלי התקשורת השונים מאותם יוצרים שעברו ממזמן את גיל ה -60.

מועדון הבארבי היה מפוצץ. שני האגפים נפתחו והיה קשה למצוא אפילו מקום עמידה. הקהל רווה נחת גם כשהביצועים וההכנות למופע דמו יותר לחלטורה של מתנ"ס, ובכלל זה גיטרות לא מכוונות של להקת הליווי, "שליחי הבלוז". תופעה דומה חוויתי במופע של מאיר ישראל, אנשים גודשים את האולמות במטרה לשמוע מעט משיריו המוקדמים של אריק איינשטיין ושמוליק קראוס.

ולמרות כל האמור, אין בישראל תחנת רדיו ממוסדת שמשמיעה אולדיז, אין כתבי עת כדוגמת ה CLASSIC ROCK הבריטי שמקדישים את עצמם לתקופות שעיצבו את תקופת הרוק הישראלי ורבים מהאומנים של אז, חיים בעוני מחפיר או שנאלצים להתפרנס (לא בכבוד) מאירועים איזוטריים או הדרכה במתנ"סים שכוחי אל.

עצוב היה לי לפגוש את שמואל אומני, בן הזוג של מירי אלוני, מתהלך בכבדות בעזרת מקל כשאותות הזמן ניכרים בגופו ובנפשו. האיש שהיה אימת העיתונאים כל אימת שכתבו ביקורת קשה על מירי אלוני (לי זכורה במיוחד סצנה שבה אומני רודף במורד רחוב קרליבך אחרי עמיתי יוסי חרסונסקי ומאיים להכותו נמרצות לאחר שזה האחרון לא החמיא במיוחד לאלוני באחד מביקורותיו), נהפך לקשיש חביב (וכמה מרגש לראות כמה אהבה ודאגה מרעיפה עליו אלוני שעומדת לצדו – תרתי משמע מחזיקה את ידיו ומלטפת את שיערו).

היה עצוב לראות את ההתבזות של יוני נמרי, כוכב ענק בשנות ה – 70, היפה של הכיתה, משתלט על הבמה וממאן לרדת ממנה מנסה לבצע גרסה ספונטנית של  "הו כנרת שלי" כשהגיטריסט צ'לי סיגלסקי מנסה (שלא באשמתו) למצוא את האקורדים הנכונים… "תנגן אקורד רה, זה כל הזמן רה", צעק עליו נמרי בפוזה של אדם שצרך משהו שלא בדיוק מותר…. ולמרות הניסיונות להורידו מהבמה הצליח נמרי לנהום עוד שיר שהזכיר במשהו את להיטו, "שושנת פלאים".

עצוב היה לראות שערב שהיה אמור להתעלות לרמה גבוהה מאד, במיוחד לאור רשימת המשתתפים המפוארת, בניהם שלומי שבת, מירי אלוני, אושיק לוי, שלמה מזרחי (ואני מזהיר כאן ועכשיו לא להשתמש בתואר – "ג'ימי הנדריקס הישראלי"… אופס… אמרתי את זה….), אבנר גדסי, עוזי פוקס ודני שושן התדרדר במהירות למקומות הזויים של משה שחר – שניסה לבצע חיקויים של הגשש החוור, וסיפורים של יוסי אלפי בנוסח פסטיבל מספרי הסיפורים שלו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הקהל בא לשמוע מוסיקה, ובהחלט הספיקו דבריו המרגשים והכנים של דני שושן, האח המבוגר של גבי, שידע לפרגן לאחיו אך גם לא לטאטא את המציאות הלא פשוטה בניהם מתחת לשטיח. ואגב דני שושן, האיש עדין נחשב בעייני לגדול זמרי הרוק הישראליים, לאחד המוסיקאים הכי חשובים שצמחו כאן אך יחד עם זאת לאחד המוסיקאים הכי מבוזבזים בעולם.

דני שר בזמנו באלבום שלי, הוא מוסיקאי מדויק בעל קול ועוצמה שלא הוקהו עם השנים והאיחוד האחרון של הצ'רצ'ילים הוכיח עד כמה שושן מבריק גם כאישיות בימתית כריזמתית. היה עצוב לראות שבניגוד ללהקת האם שלו, הצ'רצ'ילים, החיבור בינו לבין "שליחי הבלוז" פשוט לא עובד. דני הוא, כאמור, זמר מאד מדויק וכשהסולואים המאולצים של סיגלסקי אינם מסונכרנים עם יתר חברי ההרכב שלא לדבר על כך שהמי של הגיטרה של סיגלסקי נמוכה בשמינית טון מהגיטרה האקוסטית של  ליטל גרסטנר (האור היחיד בלהקה הזו) הדבר יותר ממעיד על האנרגיות של דני (שכנראה צריך את חיים רומנו ואת אשר פדי מאחוריו כדי באמת להגיע לשיאים).

לצערם של חלק גדול מהמשתתפים הסאונד בבארבי היה מעולה (להוציא כמה תקלות מביכות עם המיקרופון הימני שקיבל בשלב מסויים חיים של עצמו ויכולת החלטה תפעולית אוטונומית). והסאונד המעולה רק העצים את הדיסהרמוניה שבשירת הרקע של סיגלסקי וחבורתו.

גם אם נקבל את העובדה שבוודאי ימי החזרות היו מצומצמים וההפקה ההתנדבותית הייתה חסרת אמצעים בסיסיים אין הצדקה לעלות על הבמה לא מוכנים, לא מסונכרנים, עם בעיות בכוון הכלים ושירה מלווה בהרמוניות מזייפות – אם כי כדאי להדגיש שרבים בקהל לא שמו לב לעובדות הללו ובחרו ליהנות מזרמי הנוסטלגיה שזרמו מהבמה.

ובכל זאת היו כמה נקודות אור בערב הזה – ההופעה של אבנר גדסי, שזכה בזמנו לכינוי "ראשון זמרי הבלוז בארץ". גדסי כמו אז מרגש, מדהים, מדויק ונשמע טוב מאי פעם…. "הגברים בוכים בלילה" הוא אייקון תרבותי שנשמע כיום מפיו של גדסי עדכני ורלוונטי.

גדסי הוא בהחלט דוגמה לאומן שהיה ראוי שיקבל יותר חשיפה ובמיוחד לאותם קהלים שלא נחשפו איליו ואל אומנותו בשנות ה -70.  גדסי (כמו דני שושן) לא נזקק לתרגילים הנדושים של "תשירו אתם" והוא מגיע לכל אותם הטונים אליהם הגיע בצעירותו – הייתי משלם הרבה כדי לראות אותו שוב בהופעה (עם הרכב מלווה ראוי).

מירי אלוני ניסתה להחיות במשהו את הקסם של "אחרית הימים". היה נחמד לו אלי מגן היה טורח להגיע שכן מדי פעם מתפרסמות ידיעות מעוררות חמלה על מצבו הבריאותי של המתופף האגדי ומייסדת להקת "אחרית הימים" המיתולוגית, זוהר לוי

בכל מקום אחר בעולם, צירוף השמות כמו שלומי שבת (מלווה בשומרי ראש….) מירי אלוני ואושיק לוי  היה גורם לתחנת רדיו לשלוח ניידת שידור להקלטת המופע או לפחות כתבת לענייני תרבות. במיוחד שמדובר במטרה נעלה של הקמת קרן לרווחת אומנים ומוסיקאים ותיקים.

אני בדרך כלל נמנע מפוליטיקה אך היה ראוי שנציגי משרד התרבות יהיו נוכחים בערב הזה שלא לדבר על השרה בכבודה ובעצמה. הבושה היא של כולנו, כחברה, כצרכני תרבות, כאזרחי המדינה הזו שלא השכילו לשמר, לטפח ולקיים את אבני הייסוד התרבותיים עליהם אנחנו מנסים להתקיים כיום. כשקוראים את הסכומים המטורפים שהעיריות השונות משלמות כל שנה ל"כוכבים העכשוויים", רק אפשר לחשוב כמה "אומנים" ותיקים ניתן היה להעסיק (ולא רק ביום העצמאות).

באכסניה מכובדת זו הכברתי מילים על נושא "האומנים הותיקים" וגם הפעם המופע שפך אור, על מצבם העגום של האומנים הוותיקים, אומנים שהוו את אבני הראשה של התרבות המקומית. המצוקה הזו שמתבטאת בעיקר במצוקה כלכלית הגיעה לשיא בעקבות התאבדותו של גבי שושן. אם כי יש לזכור, שהמצוקה הכלכלית הנה רק נדבך אחד במציאות הקשה הזו שכן אומן, שהיה רגיל במשך תקופה ארוכה לזכות באהבת הקהל כשהוא ניצב על הבמה מתחת לזרקורים, נערץ, מוזמן לאירועים, למסיבות ומככב בכלי התקשורת – פתאום מוצא את עצמו נשכח מלב (במקרה הטוב).

הבארבי אמש, שימש כבבואה – ראי עגום: לא היה אדם אחד בקהל שלא זימזם/שרק/רקד/פיזם/שר את השירים הישנים והאהובים. לא יעזור לאיש – לחבורה המופלאה שהתקבצה אתמול במועדון הבארבי יש מן הילה כזו שמלווה אותם כל פעם שהם מריחים במה. ולמרות כל תילי התילים של המילים שהקלדתי עד עכשיו, בואו נודה על האמת, האומנים הללו ורבים אחרים שעל המוסיקה שלהם התחנכנו, רקדנו, אהבנו ובכינו כבר לא מוזמנים יותר להופעות, לא מושמעים באמצעי התקשורת (להוציא את ערב יום הזיכרון) ויושבים בביתם נשכחים מלב.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כפי כשציינתי בכתבה על סולו יורמן דווקא השלטון המקומי מגלה יותר ויותר רגישות לנושא. בכתבה שהתפרסמה בבלוג הזה חשפתי יוזמה חדשה של ראש עיריית גבעתיים רן קוניק שקוראת לשרת התרבות מירי רגב להעניק תקציב מיוחד להופעות של אמנים ותיקים ברשויות מקומיות – ובכך לשפר את מצבם הכלכלי. "הפתרון שלי הוא שמשרד התרבות יקצה סכום מדי שנה לרשויות המקומיות ואלו יתחייבו להזמין להופעות את האמנים הוותיקים שיוגדרו ככאלה, לפי קריטריונים בשיתוף עם אמ"י", הוא הסביר לאתר וואלה!  "תהיה רשימה מסודרת לפי גילאים, או אפילו לפי מצבם הכלכלי. להערכתי, מדובר על סכום של כמה עשרות מיליוני שקלים". (גילוי נאות : אני עובד עיריית גבעתיים כנציב תלונות הציבור ומנהל מחלקת חופש המידע העירוני).

קוניק, מוסיקאי חובב בעצמו המקפיד להגיע למועדוני הגימלאים בעיר ולנגן באקורדיון בערבי שירה בציבור עם קהל שמרביתו מורכב מניצולי שואה, משוכנע כי כל הצדדים ירוויחו מהיוזמה הזו, אותה הוא יזם מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת התרבות והספורט במרכז השלטון המקומי: "מצד אחד, זה יאפשר לאמנים להופיע – ומצד שני זה יאפשר לרשויות המקומיות – ולא רק בפריפריה – להזמין אותם להופעות ולהשתתף במימון ההופעות. במהלך השנה יש הרבה מאוד הופעות קטנות, ולא רק במות גדולות ביום העצמאות שאליהן לרוב מוזמנים האמנים הפופולריים שהצעירים אוהבים. זה גם יכול להיות הופעות במתנ"סים או בבתי אבות שאין יותר מדי כסף כדי לממן אותן".

קוניק, הבין את מה שעורכי אמצעי התקשורת לא השכילו להבין, "יש הרבה מאוד אנשים מבוגרים שהיו רוצים לשמוע את האמנים הוותיקים", הוא אמר בראיון, "הרשויות צריכות עזרה, בעיקר בפריפריה, שם אין הרבה מאוד כסף. והיוזמה הזו נותנת אפשרות לעזור להם. יש כסף, זה רק עניין של סדרי עדיפויות. הפתרון הזה הוא פשוט וישים, והוא מהווה פתרון לפנסיה שאין לאותם אמנים ותיקים. אני בטוח שהשרה רגב תרים את הכפפה הזו".

ואגב קוניק וסגנו, בני רייך, לא הסתפקו רק בהצהרות ובחודשים האחרונים התקיימו במסגרת פעילויות הרווחה והתרבות לגימלאים  בעיר מופעים של שורה ארוכה של אומנים "וותיקים" בניהם, אריק סיני, רותי נבון, ציפי שביט, טוביה צפיר, חני נחמיאס, אילנית, ששי קשת , עוזי פוקס, שרי, אפי נצר, האחים אסנר ועוד רבים וטובים, מופעים שהכרטיסים אליהם נחטפו זמן רב מראש וזכו להצלחה רבה (לא רק בקרב ציבור הגימלאים אלא גם בקרב בני נוער וצעירים שהצליחו "להסתנן" למופעים).

אך לצערי, המודעות לנושא עדין לא באמת חלחלה. וגם המעטים שכן מצליחים לשרוד עושים זאת בתת תנאים או במקרה הטוב במסגרת של תזמורת חתונות ואירועים בחו"ל. (באופן אישי, קשה לי לראות את זמר הרוק מספר אחד של ישראל, דני שושן, מתפרנס מחתונות, או את הגיטריסט מספר אחד, חיים רומנו מעביר את ימיו בהופעות קטנות בפאבים או מלווה זמרת בבתי מלון באילת ועוד לא דיברנו על יוצרים ענקיים כמוטי דיכנה, דפנה ארמוני, חני ליבנה, מיקי שביב ורבים אחרים שהייתה לי הזכות ליצור ולהקליט איתם, ושמידע אישי אני יכל להעיד שהם מוסיקאים ברמה הגבוהה ביותר שיש).

גם הפעם, מפאת אורכו של הערב ורב גוניותו לא אתייחס, מטבע הדברים פרטנית לכל מופע ומופע. אומר רק שאבנר גדסי, שלומי שבת (עם דואט מרגש עם דני שושן לבגלל הרוח) והביצוע המדהים של דני שושן ל"בראשית" היו סיבה טובה להגיע אתמול לבארבי וכי מרבית האומנים הוכיחו כי לגיל, בסופו של דבר, הייתה השפעה מאד חיובית על אומנותם.

אפילוג:

התרפקות על נוסטלגיה היא דבר בריא, ואין אחד מאתנו שלא חוטא בכך אך שרואים את אבנר גדסי מבינים שלאומן הזה יש עדין המון מה לתת, שלא לדבר על דני שושן האלוהי ושלמה מזרחי שנהפך יותר ויותר לבי בי קינג שלנו, הן מבחינת סגנון הנגינה והן מבחינת הרגש והעוצמה.

אני חבר כיום בהרכב עם חיים רומנו ועם ירון גרשובסקי, שני מוסיקאים שעברו מזמן את גיל ה -60 שני וירטואוזים שאין שני להם… גם חיים וגם ירון נהנים מפרגון אדיר, במיוחד ירון שלוח ההופעות שלו עם מנהטן טראנספר וסטילי דאן (שתי להקות מאד ותיקות שמפוצצות אולמות ברחבי העולם) עמוס לעייפה עד כי הוא אינו מוצא זמן כמעט להקדיש לנכדים. אני באמת לא מבין מדוע אין בארץ קצת יותר פתיחות, במיוחד בקרב כלי התקשורת, לכל אותם אומני עבר במיוחד שהרשימה כוללת שמות אגדתיים שעדין יכולים לתת המון מעצמם והקהל צמא אבל ממש צמא למוסיקה שלהם.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום אליצור ראובני

 וידאו אינסטוש צילום אבנר מורן

 

 

  1. אנטוני
    מרץ 16, 2017 בשעה 7:44 pm

    מדויק! אפשר לציין שגם אריאל זילבר שעלה לבמה ללא תכנון וחזרות עם שליחי הבלוז הראה לכולם איזה מוסיקאי ענק הוא.

    אהבתי

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: