רשמים ודיווחים מההתרחשויות במסגרת יומו הראשון של פסטיבל רוקנ'רולר באצטדיון בלומפילד ביפו, UBK, The Hives והפיקסיז על הבמה, מדווח ומבקר – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת במקביל גם ב"מגפון" עיתון ישראלי עצמאי וגם ב"בילויים"
ממש בשלהי שנת 2013 הודיע מפיק מופעי הפארק שוקי וויס על קיומו של פסטיבל חדש שיערך לראשונה באצטדיון בלומפילד במטרה לקבץ במתחם אחד וברצף מוסיקלי כמה מהלהקות האהובות על הקהל, הסכמי בוקינג עם שני הרבים בינלאומיים – הפיקסיז וסאונדגארדן נחתמו וכל שנותר היה הוא להעשיר את תוכן ימי ההופעות עם הרכבים נוספים מעבר לים ומכאן.
הפיקסיז, אחת הלהקות הנחשבות בסצנת הרוק האלטרנטיבי האמריקאי, שתרמה רבות בהשפעות מוזיקליות על הסצנה המקומית, עם אלבומים "דוליטל" ו"סרפר רוזה" שזכו להפוך למיתוסים, זכורה לקהל הישראלי כמי שביטלה הופעה מתוכננת בישראל בתחילת העשור (יש המנמקים זאת במצב הביטחוני ויש המנמקים זאת בלחץ פוליטי מבחוץ), הפעם הם אשרו את הגעתם למופע יחיד ביומו הראשון של הפסטיבל.
ההרכב שנקבע כחימום המרכזי לפיקסיז היו חבורת בחורים מלאי אנרגיות משוודיה – THE HIVES, מדובר באחת מהלהקות החייתיות והאנרגטיות שמסתובבות על הפלנטה, מדובר ברוק גראג' שוודי שיצר מספר להיטים והצליל שלהם מתלבש מצויין על האוזן הישראלית. אמנם הצלחתם הייתה ממש בתחילת המאה אולם אלבומם האחרון Lex Hives משנת 2012 בהפקה עצמית מפזר ניצוצות של פאנק רוק פרוע המלווה במופע בימתי משולח רסן.
אז מה היה לנו?
בשעה שש וחצי עלו חברי ההרכב UBK, אורי בראונר כנרות, דני עבר הדני, אדם שפלן ועירא רביב לבמה מול אצטדיון די ריק. כמאה איש בזון A ועוד כ- 400 בזון B. מה גם שהשמש די דפקה בפניו של אורי כנרות שלא שכח לציין זאת יחד עם התודות להפקה של שוקי וויס, אני לא חושב שצריך להרחיב הרבה על UBK, את הפיפטי סנט שלי בעניין נתתי כאן, מה גם שביום שישי הקרוב אורי יופיע עם הרכבו השני, בום פם במועדון בארבי ויארחו את טריפונס, רק אמרתי, תאכלעס UBK זה הרבה גיטרה עם FUZ ותמלילים של אורי, רוקנרול אמיתי.
האיוונט הפך להזדמנות מצוינת לצוות רדיו הקצה, קוואמי ויוני שרוני שתקלטו לפני ואחרי, בין המופעים, לעשות נפשות לתחנת הרדיו האינטרנטית היושבת במכללת BPM .
בשעה שבע ועשרים בדיוק על פי הלו"ז המתוכן, כאשר האצטדיון מתחיל להתמלא אט אט, הבקליינרים של להקת The Hives עלו לבמה לחימום המרכזי, עטויים בחליפות לוחמי נינג'ה שחורות. הוויה קצת דפוקה… או אז הגיעו חמשת השוודים החתיכים בבלייזרים לבנים. בעוד הסולן פלה הלמקויסט יורד מהבמה אל הקהל בקפיצות להזכיר שעדיין יש חיים ברוק השוודי, מסתבר שאנשי ההפקה למדו אותו לאמר "ערב טוב"..
גבירותי ורבותי. לסולן יש בדיחות קרש פאתטיות כהצהרה שאת השיר הבא הוא יבצע בפעם הראשונה בישראל. תזכיר לי מתי שרת כאן בעבר?… ויש לו שטיקים, הוא מבקש מהקהל "לקפוץ", בכלל הקטע שלו זה הקהל. הוא מעדיף להישאר בקדמת הבמה צמוד לקהל על הגדר. אם לא המאבטחים הוא כבר היה מבצע קראוד סרפינג.
כשהאדרנלין הולם לו בעורקים הוא מציג את ההרכב ולא שוכח להציג את עצמו כבעל תואר אקדמאי ברפואה ושלושה פרסי נובל. לא שכח לציין במקביל שהוא שקרן מדופלם אבל גם הזמר המוביל של הערב. צנוע….
בשיר האחרון הוא ממש מהלך על גדר הביטחון. נראה שעוד רגע הוא דופק את הקראודינג. הידיים של הקהל הקרוב כבר מושטות להניפו. אבל לא….
תאכלעס, אהבתי אותם, את השוודים הפושטקים האלו, אולם הסצנה הייתה יותר משובחת במתכונת מצומצמת, נניח אלף איש בבארבי (שאול מזרחי נכח בפסטיבל), שם בטוח שהמופע היה נגמר בכמה צלילות על הקהל…
כשהשוודים יורדים תופסים נציגי גל"צ\גלגל"צ את עמדת התקלוט, ואני חשבתי שצה"ל אמור להתעסק בביטחון, תחנה מיותרת, במיוחד שהיא מנציחה לדעתי את המושג סלקציה…
ואז, בשעה תשע ורבע, באיחור של רבע שעה עלה אחד שהזכיר לי את השף יהונתן רושפלד עם קבוצת נגנים – הסתבר לי שכסופי השיער הללו הם הפיקסיז. לא ילדים מזמן, והשף הוא בכלל בלאק פרנסיס (פרנק בלאק)…. כדי להרים את הקהל בדיסטורשן המקפיץ שלהם. הם התחילו ברעש גיטרות שלא לוקח הפסקה, כאילו והגישו חתיכת 3MP באורך שעה וחצי ללא הפוגה, מבלי לעצור לשניה, להשחיל ערב טוב תל אביב, כלום, נאדה, רק אחרי שהסתיים החלק המרכזי של המופע סימן בלאק פרנסיס עם ידו על ליבו כאות להבעת אהבה לקהל האוהד.מישהו דיבר על התנצלות? מישהו אמר משהו לקהל בכלל? הפיקסיז באו לתת את שלהם. שיר אחרי שיר. המנונים שגורים אצל מעריציהם. אבל הם לא היו בכלל בקטע של אינטראקציה. לא שזה הפריע לקהל האלפים שהצטרף לשירה ואף דאג לקפוץ ולרקוד.
הנה רשימת השירים: Wave of Mutilation, U-Mass, Debaser, River Euphrates, Something Against You, Hey, Bagboy, Bone Machine, Gouge Away, Crackity Jones, Mr. Grieves, Velouria, Silver Snail, Ed Is Dead, Nimrod's Son, Here Comes Your Man, La La Love You, Greens and Blues, Isla de Encanta, Rock Music, Monkey Gone to Heaven, Indie Cindy, No. 13 Baby Cactus Caribou. הדרן: Vamos, Where Is My Mind?
דרך אגב, עבור הקהל המרוחק שניזון בין היתר ממסכי הענק שסיפקו סטרימינג וידאו לא ממש חד ומפוקס (אח היכן צוות הוידאו של הרולינג סטונס…) מהמופע החליט משום מה איזה אומן וי ארט מתוסכל להלביש קשקשת סמי פסיכודלית על ההקרנה, לא הסבירו לו שהמסכים נועדו לקהל המרוחק מהבמה…
וכעת לכמה מילות ביקורת, אתחיל בהגדרה שאצטדיון בלומפילד הוא אצטדיון כדורגל בהווייתו, לו אני הייתי השופט במשחק שהתנהל בכאלו בין הפיקסיז לדה הייבס, מבחינתי השוודים נצחו בגדול.
ועוד עקצוצים – שוקי וויס, כשאתה עולה כהרגלך לבמה בין מופע למופע ומבקש למשל לשמור על המרחב האישי, תדאג שהנחיה ברוח הזו תרד גם לצוותי האבטחה במהלך התדרוך המקדים שלהם, חוויה לא נעימה – נער מגושם ומגודל שעמד לא רחוק מאחורי החליט שהוא רוצה לרקוד ולקפוץ, על הכיפאק, אבל למה הוא היה חייב למחוץ כמה צעירות שעמדו לידי ונשענו על גדר הלחץ? אחד המאבטחים שהוצב ממש ממול וצפה בהתרחשות לא הניד עפעף בעניין לאור מצוקתן של הבנות, כלום, סתם עובד חינם שלא עשה את תפקידו, אקווה שליום השני מישהו יקרא את הביקורת הזו וינחית הנחייה ברורה בעניין.
ועקצוץ נוסף – תודה רבה על האישור הגורף להכניס בקבוקי מים קטנים, הציבור לא חייב לשלם כסף על מצרך יסוד שכזה, זה ברור ומובן סוף סוף, כמו שמובן שאין להכניס מצלמות וכלים פוגעניים משיקולי אבטחה או זכויות יוצרים, אבל כאשר דורשים מהקהל שלא לעשן כדי שכיסוי הדשא לא יפגע אפשר לנקוט בהליכים אפקטיביים – הראשון לציין שאסור להיכנס עם סיגריות או טבק למתחם על גבי הכרטיסים, שנית להנחות את הבידוק הביטחוני להחרים החפצים האסורים בהכנסה, ושלישית – לממן פקחים מטעם העירייה שיאכפו את החוק, אני בטוח שמופע אחד במהלכו כמה חכמולוגים מרעילי אוויר יקנסו יהווה דוגמא ואות לעתיד, ואתם יכולים בשלב זה לקלל אותי, אבל זכותי וזכות הציבור לנשום אויר נקי, בהופעה כמו בקולנוע, כמו בתאטרון וכמו בכל מרחב ציבורי.
ובהזדמנות זו אני מארח את הלך מחשבתו של בחור אחד, עידו שמו, שמשקיע הרבה מזמנו ומכספו לצפות בהופעות, גם כאן וגם מעבר לים. היום הוא העדיף להישאר מחוץ לאצטדיון, מחר הוא יעמוד בפנים, לראות את סאונדגרדן בפעם המי יודע כמה שלו…
אז רשות הדיבור לעידו – להשתין מהמקפצה
כשהייתי בגיל 5 הלכתי עם אחי לקאנטרי. לא היה הרבה מה לעשות בקאנטרי הזה (נס ציונה) אבל הייתה שם בריכה. "אני אגיד לך זאת פעם אחת", אחי הפציר, "אל תלך לאיבוד ואל תשתין בבריכה". יותר מאוחר באותו יום ראיתי ילד קטן עומד על שפת הבריכה ומשתין בקשת נהדרת לתוך המים. הרגשתי נבגד.
זה פחות או יותר התחושה שלהקת ה-Pixies השאירו בזיכרון הקולקטיבי שלי ביוני של שנת אלפיים ועשר.
הקהל הישראלי רגיל לקבל את הלהקות שלו כמו את הירקות של יום שלישי : לא הכי טריים, לא הכי טעימים, לא מבריקים אבל לפחות על המדף. שלא לדבר על זה שהם בכלל לא זולים. ככה אנחנו פה בארץ, התרגלו לקבל את המתקמבקים, הנותנים-סיבוב-אחרון, ההכל בשביל הכסף וגם אלה שכבר נשחקו, נלעסו ונזרקו – כל אלה מתקבלים אצלנו בברכה. "טוב שבאתם ! ! !".
באותו קיץ של 2010 היו כמה ביטולים מאוד כואבים : גיל סקוט הרון, אלביס קוסטלו, הגורילז וכמובן – הפיקסיז. באותו קיץ גם הבנתי משהו שהיה הרבה יותר חשוב בשבילי – אני אוהב את המוזיקה, לא את האומן. כלי הקיבול והתשדורת של המוזיקה מעניין אותי כקליפת השום לעומת התוצרת שמתעלת מתוך הכלי.
אני, כמו כל אדם פשוט, מסוגל להבין ביטול על רקע לוגיסטי, כלכלי, אפילו אישי. אבל פה הבעיה – אם לאומן יש בעיה אישית עם המדינה שבה אני חי, הוא לא צריך לקבוע פה תאריך להופעה, רק בשביל לגדל מצפון סמוך למועד ההופעה ולבטל אותה – בדיוק כמו אלביס קוסטלו והפיקסיז.
אני לא תמים, אני יודע שבעסק הזה אין (כמעט) ערך לסנטימנטלי אבל במקרה של הפיקסיז , המופע ההוא נקבע חצי שנה לפני, כל הכרטיסים נמכרו במחיר של לא פחות מ-325 ש"ח. מדובר היה בכמעט 15,000 כרטיסים שנמכרו באחת מתקופות היובש הכי קשות שידע סצנת ההופעות מחו"ל בישראל. יומיים לפני הביטול הופיע ריהאנה בהופעתה הראשונה בערב יום ראשון, שלאחריה התחוללה פרשת המרמרה שהביאה בסופה של דבר לביטול הבוטה של הפיקסיז.
הקהל הישראלי לא זכה להודעה כנה ואמתית מהלהקה, אלא להודעה מכובסת ויבשה מההפקה בסגנון "ההחלטה לא התקבלה בקלות, וברור לנו שהמעריצים הישראלים חיכו לביקור הלהקה בארץ זמן רב מדי". אני חושב שאני מכסה קהל רחב מאוד כשאני אומר שזה נשמע לי מצוץ מהאצבע היום כמו שזה נשמע לי אז. השיקולים הכלכליים שיחקו כאן תפקיד רציני לא פחות מהשיקולים האישיים.
הכסף להופעה, שנמכרה כמעט במלואה ימים ספורים אחרי שהכרטיסים הוצאו למכירה בינואר 2010, הוחזר לרוכשים. לא הייתה שום התנצלות רשמית מטעם חברי הלהקה והתחושה הכללית הייתה זלזול.
היום הפיקסיז הופיעו בבלומפילד. הלכתי להופעה, אבל לא נכנסתי. ישבתי בחוץ מול שער 3 עם בקבוק בירה ומשהו לאכול ונהניתי לשמוע את המוזיקה שלהם מבחוץ. לא מסוגל לתת את הכסף שלי לאומן שהמניע הכלכלי נמצא מולו ולא רצון הקהל וכבודו. אני נהניתי מאוד, נתתי כבוד לכוכבת האמתית של הערב הזה – המוזיקה.
ועוד תמונות, כל אחת שווה אלף מילים…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהאירוע (קרדיט צלמים – אורית פניני, ליאור כתר, גיא פרייבס, אביחי לוי)
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהאירוע – צילום יואב קדם
וידאו גולשים – דה הייבס, סאונד גרוע אבל מיטיב להעביר את התחושה
וידאו גולשים – הפיקסיז, כי בשביל מה יש סמארטפונים לציבור?…
פליי ליסט וידאו גולשים – כי בשביל מה יש סמארטפונים לציבור?…
פליי ליסט וידאו באדיבות מאקו מיוזיק
2 תגובות